יום שלישי, 25 באוקטובר 2011

אבא מְגָרֵשׁ את אמא.

שמש  במרום זורחת / אמא אֶלְרוֹב[1] את בנה שולחת:
"איציק, לך אל המרכול / ותקנה בסך הכל,
גְּבִיעַ קוטג' וחלב", / וסופרת לידיו –
המעות כפי צרכיו. / אך כשהוא הביתה שב,
איציק בא, כולו דמעות / לא הספיקו המעות,
כי עלו המחירים, / תמו כל המבצעים.

אמא זאת לא מבינה: / "מה בעצם נשתנה?
הן אבינו האהוב / אֶת אותו אֶל-צְרוֹר-נָקוּב
מִשְׂתַּכֵּר שנים מספר / נטו בלי שינוי נותר?!"
מאידך, אותה גבינה, / התיקרה בתוך שנה
בקפיצות של כמה זוּז / סך-הכל - עַשְׂרוֹת אחוז.

אמא, אֶת מנכ"ל  "תנובה" / שאלה – קבלה תשובה:
"עֲלִיַּת המחירים / לי, גורמת יסורים,
הן משאת נפשי , הכל / לְשַׁוֵּק הכי בזול.
ועל-כן הַצָּעָתִי, / כבר לַשָּׁלָב הַפָּרָתִי:
אם תֵּאוֹת מרת פרה / להעלות יותר גרה,
ולחסוך מִמְּנַת הַקָּשׁ  / זו תהיה עזרה ממש.
הרפתן – זה לא נורא / אם יִלְמַד מן הפרה:
יקצץ ברווחיו / וימכור בזול חלב.
ככל שנשלם פחות / גם נוזיל ללקוחות".

לחברי ההנהלה / המנכ"לית, בְּשֶׁלָּהּ:
ממהרת להבטיח: / הגבינה – "מוצר קשיח"
שתמיד יהא נמכר, / לא חשוב איך יתומחר!
ועל כן, קוֹנָם עליה, / אם תוריד את מחיריה.
הנהלה מראש קובעת / רֶוַח נטו שתובעת,
רֶוַח, שֶׁיִּסְחַט פִרְגוּן / מן ה Board של הארגון.
מתפקיד חַשַּׁב בכיר  / לחשב את התמחיר
הדרוש כְּדֵי לכסות / את תַּחֲזִית ההכנסות.
לאלרוב אמו אמרה: / "תנובה את הגבול עברה,
מהרגע, תנובה רַאוּס[2], / מהיום קונים רק "שטראוס"!

בהמשך, מיד הגיע  / הדבר הכי מפתיע:
המנהלת, היא שולחה / למטבח – מבלי ברכה,
כמו בשיר מִימוֹת-יָמִימָה: / "אבא מגרש את אמא".
בשבוע שאחרי, / בין "מַבַּט"  לבין "פִּרְקֵי",
בפנת הפרסומות, / מי שובר המוסכמות?
תנובה לנו מבשרת / הוזלה של התוצרת,
שעליה נאמר / קודם, שזה לא-אפשר.
ומרת אלרוב שואלת,/ "מה אכפת לי מנהלת?
לי, אבדה כבר התמימות / ולכם – האמינות!
כשהוזלתם המוצר / אז שִׁקָּרְתֶּם בְּעָבָר,
כשאמרתם כמו סוחר / ש – "לכם  עולה יותר?"
ואולי ההוזלה / היא בדיחה אחת גדולה
ויכולתם בקלות /עוד הוזיל את העלות?
אז שחררתי אנחה / ונזכרתי בבדיחה:
"איש גָּחַן אל חֲבֵרוֹ / וְלָאַט הוא לְעֶבְרוֹ:
"הֶחָדַלְתָּ הֶרְגֶּלְךָ / לְהַכּוֹת את אשתך?"
שאלה ממש נֶחְמֹדֶּת, /כל תשובה לה – פַח-מַלְכֹּדֶת.
יענה ב"לא" כעת? / גם כיום אשתו חובט!
יענה האיש ב"הן"? / אז יבין המתענין:
זאת אומרת – שעכשו / הוא חזר אל המוטב!
אֵיךְ שֶׁתְּשׁוּבָתוֹ יָשִׂים / הוּא יֵצֵא מַכֵּה נָשִׁים.


[1] איציק אלרוב הוא שיזם את חרם הצרכנים על "תנובה"
[2] "ראוס" – החוצה, בשפה זרה.

ד"ר ערן גרף
‏י"א תשרי תשע"ב October 9, 2011

עוד פרס נוֹבֶּל לישראל.

שוב מדען מישראל / שמוכתר בפרס נובל,
ועורכים לו הילולה / כל חברי הממשלה.

שכטמן דן, זה שם אשר  – / לַחֲרוֹז אותו קשה...
במחילה מן המדען, / כאן אקרא בשמו – רק "דן".
זה לא פרס, לא מענק, – / זה מפעל חיים ענק,
של חוקר אשר הֶרְאָה / צוהר אל רָזֵי בְּרִיאָה.
הוא ניהל פְּלוּגְתּוֹת קשות / מול כְּפִירִים ונמושות,
עַד בִּקְרָב בו לא נכנע / שנמשך שלושים שנה –
המדע כרע על בֶּרֶךְ / והכתיר את דן לַמֶּלֶךְ.

דן גילה, (כולם בהלם), / גביש שלא הולך בתלם.
עוד הישג מודגש של דן – / במחקר היה סולן!
אם אכן, טובים השניים, / הסוליסט – שוה כפליים.
אצו מדעני סְטַטִּיס / בפרהסיה להכריז:
מול מספר האוכלוסין / כאן, העטורים פרסים,
הם עולים במספרם / על כל ארץ בעולם.
הוכחה הכי גדולה / שאנחנו עם סגולה.
כשנודע דבר הבשורה, / נכבדינו, בשורה
שר חינוך עד ראש מֶמְשֶׁלֶת / שר אוֹפִים עד שר פִּלְפֶּלֶתָּ,
חיש לפתו זְנַב מיקרופון / לְזַמֵר לדן המנון,
וכולם במקהלה: / "איך עֻטַּרְנוּ תהילה..."

מה לכם אופורטוניסטים / שקפצתם כטרמפיסטים?
מה זכותכם לְהִתְהַלֵּל / ש"זָכִינוּ בְּנוֹבֶּל"
"אה", עונים הם בחיוך: / "אנו פַּטְרוֹנֵי חינוך,
הן אצלנו, במחילה, / דן רכש ההשכלה".
ואולי,  (אספקט אחר): / כמו בכינור, או בפסנתר:
המדענים המובילים –  / אזרחים ישראלים,
שהכשרה בסיסית קבלו / בארצות מהם עלו?!
לא!  מלבד של פרופ. אומן / הם בוגרי כחול-לבן!!

השכלה כמו של דן, / (או יונת, או כהנמן),
התוגשם,  זו תקוותנו, / תנתן גם לנכדינו,
כדי יהיו, בעדודה, / דור עתיד של המדע?!
מדעננו הנכבד – / דן, השיב ב"לאו" מוחלט!
החינוך הינו עתה / מבולבל ובלי שיטה.

האם סקר המיצ"ב / משקף את המצב?
אשתקד, וזה ידוע, / זה היה יותר גרוע.
והעוקץ בסיפור: / מה הביא את השיפור
עד מצב העכשווי ? – / המגזר הערבי!!!
הם נולדו יותר טובים?! / יש שם עודף תקציבים?!
רמתם יותר גבוהה?! / להלן – זו רק דעה:
לערבים יש מצוקה / במקורות  תעסוקה,
על כן טובים ומוכשרים / בלית ברירה נהיים מורים.
התלויה רמת מורים / בשכר שמשתכרים?

ראש ממשלתנו, בעיניו, / ההשכלה – טפיל על גב
חלק תל"ג אשר מוקדש / להשכלה – הולך וָרָשׁ.
"מחקר חפצתם? זה נחמד, / כספים? גייסו לכם לבד!"
אם התלמיד אינו מזהיר – / מורה פרטי עיניו יאיר.
אם להורים אין אמצעים / יהא הבן חוטב עצים,
או שיחיה הוא מתמיכה / של שרותי הרווחה.
מחציתו  של דור עתיד / דמות מופת לו – "המתמיד"
שעתידו הוא "עמודו,  / נֵרוֹ וספר תלמודו"[1].
יפליא כולם בבקיאות, / ממש עֲדֵי קוצו של יו"ד
בחוקים בני שנות אלפיים – / שכבר נוֹשַׁנּוּ בימות ביניים,
הם (שלא ישמע הרבי) / מתקופה של חֲמּוּרַבִּי.
לכך מוּצָא, עולם הפוך, / כמחצית תקציב חינוך.

כל שעינים בראשו, / רואה היום ביאושו,
כי העתיד המדעי / הוא כלל וכלל לא ודאי.
וזה לא רק בהשכלה, / יש כאן אוירה טְפֵלָה
של חתירה (גם בִּנְכָלִים) / אל השגים יותר קלים.
איפה ימצא שקדן / שיתאפק שנים,  כמו דן?
עד יבוא אליו שללו – / בִּכּוּרֵי פרי עמלו?
איזו דמות לדור עתיד? / אי אפשר כיום הגיד...
אך, ממשלה שכל אוֹנָהּ / מַעְיָנֶיהָ וְהוֹנָהּ,
מטרתה העליונה / היא לקנות את שלטונה –
כמעשה של המתמיד, / היא ממשכנת העתיד,
וְתַחֲזִיר עָם לְסוּרוֹ – / שוב  לחיות על עברו.



[1] "המתמיד" ח.נ. ביאליק

ד"ר ערן גרף
‏ט' תשרי תשע"ב October 7, 2011

על דְּעַטַפְתְּ עַטְפוּךְ[1]


יָדַע כל חקלאי פיקח / ואף ציין זאת לטובה,
שֶׁכֵּן ראוי הוא לשבח / את הארגון ששמו "תנובה".
 

נִמְלְכוּ יוֹגְבֵי ציּוֹן / ועשו דבר נבון:
בעידן קוֹאוֹפֶּרָצְיָּה / הם הקימו פֶדֶרָצְיָּה
לְשִׁוּוּק של התוצרת / (גם פורחת, גם ניגרת) –
בעיקר עופות, חלב, / בראשי תיבות: ביע"ף,
 (אותיות האחרות / הן ביצים, יָרָק, פירות).
הפרנציפ – הוא כידוע: / הַבְטָחַת מחיר קבוע
ולמנוע מֵאִכָּר / מִבַּזְבֵּז זמן מיותר
על פְּרַקְמַטְיָא מְיַגַּעַת / בְּשִׁוּוּק עודפי הדלעת.
הארגון הַכֹּה-מוּכַּר / מטבעו היה מלכ"ר[2]
ועוצב כְּדֵי להתאים / לצרכי החקלאים.

מהפך קפיטליסטי / כאן היה מקסימליסטי.
היוגבים שֻׁלְּחוּ לָרֶפֶת, / בכך "תנובה"  מצטרפת
לשורה של מפעלים / שהחליפו בעלים –
מִבַּעֲלוּת של הציבור / למתחם פרטי סגור.
חבורות של ברקודות / נעשו הן לאגודות
ורכשו בחבילה / מעוזים של כלכלה.

כאן סיפור נזכירה, הָבָה, / על ילדה ושמה זהבה.
תלתלים לה זהובים, / בְּבֵית שלשת הדובים –
יום אחד התנחלה / ועשתה כִּבְתוֹךְ שלה.
מִצְנָפְתָּהּ האדומה / הטעתה את האומה
באשר למידותיה / וְכֵנוּת כוונותיה.
כֵּן, זהבה מתנחלת / שָׁם, כדי מַקְּסֵּם תועלת.
לבסוף, קָבָל רבים – / היא טרפה את הדובים.

"איפקס" – שמו של תאגיד / שמינה את זהבית
כדי על "תנובה" המופרטת / תהיה היא משתלטת,
ותגדוש קופותיהם / בכספים שֶׁתְלָסְטֵם.
כסף איך עושים מֵאַיִן? / זהבית, חדת העין
במהרה היטב למדה  / לתחמן את השיטה.
השיטה:  מול הַחַקְּלָאי, / "תנובה" היא קמצן, כִּילַי.
בעובדים של הארגון / נוהגים יותר הגון,
כי עובדים הם, בקצור, / סוג של "אמצעי ייצור".
ומקצים להם עכשו / משכורות "חצי רעב".


בצבור הלקוחות / מתחשבים הכי-פחות;
(צורך תחרות בָּטֵל / כשעושים מן ברית "קרטל"
ויחדיו עם מתחרים / מישרים המחירים).
גם ישנם תרגיל או שנים / לְאַחֵז את העינים
ולשאוב יותר מעות  / מכיסי הלקוחות.
זהבית היא פַיְנָלּיסְטִית / בִּבְרֵיכָה קפיטליסטית.
מחביאה כְּנְמֵרָה / את טַרְפָּהּ במערה
מחשש של עין הרע – / כמו ביקורת מחמירה.

מגשימה בִּתְחוּם מזון / לִנְתניהו הֶחָזוֹן:
על גבולות יושב חמאס / ובכלכלה – חמס,
באיום של בטחון / בחיוך של נצחון
כך מוריד פה השלטון / אזרחים עֲלֵי גחון.
האזרח – חמור גדול / שסובל הוא את הכל
במשטר "הפרד ומשול" / כמו פרדה מושך בעול.

והנה עוד אגדה / שגברת כהן לא למדה,
שֶׁלְּבִתּוֹ מֵשִׂיחַ אָב  / על דַּיָּג ודג זהב:
לַדַּיָּג, וּבַעַל אֵשֶׁת, / דג זהב נפל ברשת.
דג פצח אז בתחינות / והבטיח מתנות
אם אותו, הדג, אישית / ישלחו אֱלֵי חפשית.
אשת הדיג שָׁטְחָה / הדרישות כפי רוּחָהּ,
דג-זהב לה נענה, / מתנה על מתנה,
וכשעברה כל גבול / הוא שילח בה המבול.
זהבית המכובדת / בְּגִרְסָה קצת מְעֻבֶּדֶת:
על אשר עַטַפְתְּ – עַטְפוּךְ1 / בִּשְׂמִיכָה נוקשה[iii] (לא פוך)
זאת עשו לך פטרונייך / שֶׁעֲבוּרָם השחרת פניך.
הבהרה: אין לכותב טור זה שום חשבון אישי או תלונה או האשמה אישית כלפי גב' זהבית כהן אשר לדעתו יצא לה להיות בזמן ובמקום כחייל נאמן לדוקטרינה הכלכלית של ראש ממשלתנו ועשתה שרותה באמונה. בכך היא קרבן נוסף על מזבח "השיטה".

ד"ר ערן גרף
ו' תשרי תשע"ב  October 4, 2011

[1] פארא פראזה על "על דְּאַטַפְתְּ אַטְפוּךְ..."  שאמר הלל לגולגולת הצפה בנהר (על שהצפת – הציפוך, כלומר – מה שעשית לאחרים – עשו לך)  משנה, אבות פרק ב' ו'.
[2] מוסד ללא כוונת רווח
[iii] "זובור" השמיכה המפורסם.

יום ראשון, 2 באוקטובר 2011

מציאוּת או רק חלום:מה בין "צִיּוֹן" לבין "שלום".

ראשון-לציון-מערב,
בבוקר יום ראשון של סְתָו,
בִּרְציף בית-נתיבות חדש
הוֹמֶה שר-תחבורה נרגש.
בעוד דקות ספורות ממש,
תבלום ליד רציף חדש,
רכבת ראשונה, אשר –
תחנוך הַקַּו הַמְגַּשֵּׁר
בין עִבּוּרֵי ראשון-ציון
לבין "שלום"-על-אַיָּלוֹן.

כן, דווקא כץ הוא הראשון
קְשׁוֹר "ציונות" אלי "שלום".

עבור השר, זו השמחה –
נִדְבָּךְ בדרך למלוכה:
כך עוד מחלף, עוד תחנה,
בכל רחבי המדינה,
נוסף עוד שלט לא קטן
"כאן כץ השר – הותיר סימן",
כדי אזרח הבא לִבְחוֹר –
את כבוד השר ייטיב לזכור.

כל מצלמה כבר מפוקסת –
אך הרכבת לא נכנסת;
ופני השר מִתְכַּרְכְּמִים
(רואים היטב בצילומים).
והוא מזיע, מתרוצץ
ועוד מעט ויתפוצץ,
שכן בצו-על-תנאי אִיֵּם
כְּדֵי הארוע יִתְקַיֵּם,
אבל למרות זאת – אין רכבת
ואין צילום גזירת הסרט.
שעה נָקְפָה, גם שעתיים –
וכבוד השר – כמו קְטוּף אָזְנַיִם.

על מה ולמה השביתה?
נושא מוּכַּר – שוב, הפרטה!
הן זה עתה הִכּוּ על חטא,
ההפרטה הינה כעת –
מלה גסה, אך ממשלה,
היא ממשיכה לה בשלה...
ועוד הֶקְשֵׁר מוזכר היום
בין ציונות לבין שלום;
וזאת בקשר לנאום
של נתניהו, שם באו"ם.
(בזאת הן כל פרשן כבר דש
אוסיף עוד נֹפֶךְ, קצת חדש).

ביבי מצהיר, אצלו מְקוֹם
הציונות – לפני שלום.
זאת, כאשר לציונות
מכבר אין הגדרת מַהוּת –
כי ציונות מכבר הפכה
מושג דמוי "כבקשתך":
כל ציוני מניף דגלים
לפי מה לו – הכי מתאים.

נדמה לי, אורך הנאום
הִשְׁרָה עלי רוב שעמום,
שכן הכל כבר נאמר
בכל נאום של זמן-עבר.
סבורני – לא מספיק הודגש
גודל-קורבן אשר הוגש
במחווה מול היריב
עת שהוקרב כל גוש קטיף,
והפינוי האכזרי
אמור היה לשאת הפרי
של יצירת הדדיות
ביחסים עם הָרָשׁוּת.
מה שקבלנו בתמורה –
הוא במלה אחת – סטירה!
וזה מקשה מאד היום
עֲשׂוֹת ויתור לשם שלום...
עדיף היה לשאת נאום:
חמש דקות: פתיחה / סיום
עם חזרה על הדוגמה
של הצביעות האיומה.
כאבן צללו דברים,
טבעו במים אדירים,
כמו שֶׁשׁוֹרְרָה מרים
בַּהוֹדָיָה: "שירת הים".

בישראל, שְׂפַת העברית
שפה רשמית ועיקרית.
גם בתבל, לבל נשכח –
מוּכֶּרֶת כִּשְׂפַת התנ"ך.
בישראל, לא מעכשו,
עברית שגורה לכל תושב
תהי דתו אשר עִמּוֹ,
לא משנה מה שפת אִמּוֹ.

כשראש ממשלת מתעקש
ובמסגרת מו"מ, דורש
דרישה שהיא קצת מוזרה:
הנו תובע הצהרה
שישראל היא יהודית.
האין דרישה זו תמהונית?
זו ארץ ששפתה עברית
וְמוּסָרָהּ – לוחות הברית,
בה שליש מכל הנולדים
צאצאים של חרדים.

מה עוד נחוץ כְּדֵי להַפגין
שזו ארצם של יהודים?

הלא ידוע כבר מאז
שההולך – בקושי זז,
וּמְגַעְגֵעַ בקול עז –
אין כל ספק שהוא ברווז.

יתר על כן, לשם אַדְנוּת,
והפגנה של רבונות,
היה כבוד הרוה"מ מֵטִיב
אילו נשא דברים מפיו
קבל עצרת הכללית –
בשפת מדינתו – עברית!

ביבי חמד לו מְשׁוּבָה:
בלשון ערבית לקרוץ תשובה.
ו...לא נעים לי להגיד,
אך "דוגרי" – זו לשון טורקית,
אשר עדיף לשמור לזמן
של מפגשים עם ארדואן.

ד"ר ערן גרף

כ"ו אלול תשע"א September 25, 2011

ביבי, תגיד לי למה???

איזור קדמת מזרח תיכון –
מקום, אשר תמיד נכון
הֱיוֹת מקום אוכל יושביו,
ומעורר בהם רעב
לשפוך דְמֵיהֶם בשמו, כמים;
זהו סינדרום ירושלים!

סכסוך של "שְׁנָיִם אוֹחֲזִין" [1]
הינו מושג עתיק יומין.
לְבַל שְׁכֵנִים ראשים יִמְלֹקוּ –
הציע חבר-לאומים: "יחלוקו".
טוב חריצת "משפט שלמה",
דבר אשר הוא במקומו,
אם בין צדדים שבענין
יש לפחות אחד – חכם.

מאז ישנן כאן רק צרות
שנמשכות כמה דורות.
יש צד אחד שׁוֹקֵק סֵרוּב
כי זה וזה אצלו חשוב.
לצד שני – חלום רטוב –
(שהוא כבר בתנ"ך כתוב) –
להיות לעם סגולה, נחשב,
(אבל מוסר לו – של רָחָב [3]),

במשך השנים, אי-נחת
הפכה להיות יוּרָה רותחת
שמאיימת להטביע
את כל שלסביבה מגיע.

מי שֶׁנִּסָּה כאן לְפַשֵּׁר –
נֶחְרַךְ חָטְמוֹ, וְנָס מהר!
ונועזים, קבלו תשובה
של "תנצבה" על מצבה..

מי שהתחיל כאספסוף,
שֶׁדָּר תַּחְתֵּי סככות קני-סוף,
במציאות המדכדכת
חש שהוא עם, – התחיל ללכת!

ככה זה שם, וכאן בינתיים –
קם מלך בירושלים,
וביבי נתניהו שמו;
שמעוניין – רק בעצמו,

ובמימוש של מורשתו
אשר יצר לו, עם אשתו
וחרטומיו, (עד אחרון
בחר לו בשיטת גדעון
מבין לוגמים בלקיקה
ומיטיבים ללחוך פִּנְכָּה [3].)

ואבו מאזן, ברמאללה,
מוחזק פחות אדוק לאללה.
אמרו עליו חלש, אפור,
אך דווקא הוא התחיל לדהור –
אם קודם הם דגלו בכח
הוסיף הַלָּהּ: "אבל עם מח!"
וגם למד מהגיון
של מנהיגים כמו בן-גוריון,
מותיר את ביבי מאחור
כשלכסותו רק חור על חור,
עוסק בִּלְבַצֵּר כסאו ¬–
וכבר מפיו – הוּצָא בִּלְעוֹ.

וכך, עברה כל היזמה
אל אבו-מאזן, אלא מה,
(את שְׁמוֹ עִבְרֵת הוא מן הסתם –
לשם עברי: ¬ "אֲבִי-מֵיזָם"

הלה מחד – פורש כנפיים
ונתניהו – בירושלים,
כל יום מוסיף הוא תנאי חדש
כדי יסכים לעוד מִפְגָּשׁ,
כמו אותה הַמְּמָאֶנֶת
בלי שֶׁבָּרוּר מה מִתְכַּוֶּנֶת
כשהיא אומרת "לא"[4] חַרוּץ –
זו כוונה , או סתם תרוץ?

לאבו-מאזן, על האש,
בְּסִיר גדול, תבשיל רוֹחֵשׁ,
אומות באו"ם, כֻּלָּן פתאום
עומדות בתור – כדי לטעום.
ומה עושים בירושלים?
ביבי יושב בין משפתיים...

הוא לא עזר כלל לבשל?
סופו את כובעו אוכל...
נזעק סוף-סוף המסרב
בכל קָרוּא כך לְסַרְהֵב [5]:
"אל תשתתף בחתונה,
או לפחות – בלי מתנה,
ברכה שלא תהי נִתֶּנֶת
אל תצטלם עם המחותנת..."
טרחו כבר שושבינים, המון –
על עריכת הסכם ממון
וגם כתבו לראיה
את הסדרי הראיה
הכל נראה כבר ממוסד
וישראל – נותרה לבד.

אך לא אלמן כלל, ישראל,
כי מִסֻּבְּכוֹ צץ, מתגלגל,
ה"סופרטנקר", כל-יכול,
מניף דגלו לבן-כחול,
אשר פותר כל קטסטרוף
(כשכבר האש כִּלְתָה לִשְׂרוֹף...)
נשקו – הוא נשק הנאום
בו לא חֻדַּשׁ שנים – מאום,
נאום – כמו שמראש פורסם –
הוא יְשַׁנֶּה פני העולם...
עיקר בו – הצגת תכלית
במכמני שפת האנגלית,
בו הליברית ופרטיטורה
כבר מוכרים לכל פיגורה.

עצור נא ביבי רגע, יוֹק!
זה לא בת-ים פה, זה ניו-יורק,
ולכל דרדק וילד גן
אנגלית בניב די מהוגן.
נו, ניב בוסטוני מלומד
אינו מרשים כאן אף אחד.
תִּנְאָם בפני מליאת האו"ם?
רובם – כלל לא יבינו כלום,
והם יחדיו, כאיש אחד,
יֵצְאוּ ותשאר לבד
לומר את "האמת שלך"
שמאמין בה – רק הִנְּךָ,
(כי שֵׁם לך, אדון נכבד,
של איש שקרן ותיק, מוּעָד).

ומי באו"ם ישמע אותך?:
יושב הראש, רעייתך,
וגם אובאמה, שהפעם,
בלי ספק חנוק מזעם
כי אָנַסְתַהוּ בְּגַסּוּת
לְמִשְׁבַּתְךָ לתת חסוּת,
וזכות של וטו נַעֲלָה
עָשָׂה חוּכָא וְאִטְלוּלָא.

ולעצמו ילחש אוברמה:
"ביבי, תגיד לי – למה??? " [6]

[1]מתוך בבא מציעא

[2]דמות ידועה מספר יהושע.
[3]שלוש מאות גבוריו של גדעון – ספר שופטים
[4]על פי "כשאת אומרת לא" של רעי דן אלמגור
[5]להפציר
[6]על פי השיר "בולבול, תגיד לי למה" לעץ הלל.

ד"ר ערן גרף
‏כ"ב אלול תשע"א September 21, 2011