יום שבת, 30 בינואר 2010

שיפוצים 2010

בִּמְקָרֵר חדש חשקנו.

וכי מה רְבוּתָא בכך?
אלא שמקררים של ימינו מגודלים המה במידותיהם ולא יְעוּיָל המקרר הנכנס בְּגוּמְחַת היוצא.
(כלל אין זוּטְרָתָא עִנְיָּנָא דְגוּמְחָתָא).
שּׂוּמָה להרוס ארון כדי לִיתֵּן בו מקום מורחב למקרר הֶחָדָשׁ. קרי, גם ארון חדש כְּלַךְ והתקן לך.
וילך גם השיש בעקבות הארון , וכמותם הכיור, והתנור והכיריים.
החלון שֶׁחַי ימים רבים בְּאַלְמוֹנִיּוּתוֹ, כתמי זקנה כבר פשו בְּאַלוּמִינְיוּמִיתוֹ. כיצד ישכון בכפיפה אחת עם אריחי הקיר
החדשים, שהתגנבו אלינו בעקבות אריחי הרצפה החדשים,תואמי השולחן החדש?
ועת יְשַׁחֵר הַסַיָד לַסַיִד, הלא תְּצֻבַּעְנָה גם דַּלְתוֹת הבית?
להק אבזרי החשמל הנוגנים, מציגי הצגות, מחדשי חדשות, מהפכי דיסקיות ומשמרי זכרונות ותמונות, האין מוטב
כי יבואו שִׁקְעֵי החשמל עדיהם, משיהיו רודפים הם אחרי השקעים המעטים והישנים בְּנַחֲשֵׁי כבליהם?
ידידו לעת צרה של בעל הבית, מדיח הכלים, הֲלָעַד יוקיר המייתו הערבה לָאֹזֶן מביתנו??

אלא שכל אלה, לא בשירה ותפילה יקרו על דרכנו, ולפיכך, בונים נצרכים לנו.
ומה אוּמָנִין נצרכים לנו? אלי ויאיר גור, יועצי תכנון עיצוב ופקוח, נַגָּר וְרַפָּד וחשמלאי ושרברבן וְרַצָּף וְסַיָּד וְטַיָּח וְזַגָּג
ואיש הגז, מומחי הריסה ומומחי קימום וּמְפָנֵי הריסות. ומהיכן נקהיל עלינו כל אלה?

ידוע לכל כי מכשהחלו רוחות שיפוץ מנשבות בבית, יקומו בני הבית זה בזו וזו בזה וְיִגְלֶה השלום מביתם, יד זו עושה בשיער ראשו של זה ונהפוך. ומי יחפוץ להיות להם לְשׁוֹשְׁבִינִים בעת שפניהם לדרך של גבורה עילאית אשר היכולים ושורדים לה, מככבים בשירת הים, שירת דבורה ובין מדליקי המשואות ביום העצמאות. ועל כן, כל יודעי ח"ש (חכמת שיפוץ), נדים היו לנו בחמלה וחופזים לדרכם טרם יאחז אף בם הדיבוק. בין אחרוני רעינו שלא נטשונו לעת צרה ויגון, היתה מיכל.
מיכל לאטה באזננו: "פיני" ... וגזה אל מעבר לאופק.


בבוקר הנקוב, בצעד קל, עלו ובאו עדינו, פיני וכל צבאו בהם כל האומנין הנזכרים לעיל.
נתנו ולקחו ברכת בוקר טוב ופניהם מאירות. ומיד היו לאדוני הבית.
כל שבדרכם נערם בירכתי הבית כחיילים בסך, כל שנותר נעטף ביריעות ניילון כַּחָתֵל את העולל.
נכלמים הִפְנֵינוּ פנינו מפגוש במבטו המייסר של המקרר עתיק היומין שנושל מכל מעמדו באחת. זה שכל הפסקת חשמל היתה מזניקה את כולם בחרדה אליו, עמד לפתע מרוקן מתכולת קרביו, משוש כל בטן. נשמת אפו, זרם החשמל, נותקה באבחה מלווית חרחור אחרון ודומיה. אחריו, זה בעקבות זה הלכו התנור אשר זִכָּה את יעל בְּנִשְׂגָּבוּת חברתית בשל עוגות הגבינה שהיה משפיע תַּנּוּרָהּ על סביבותיו, הכיריים אשר הוציאו שבחי מעשי התבשיל של נינה מסוף העולם ועד קצהו, וכל היוצא בהם, הוגבה לו ממקומו והוצא החוצה לחיים חדשים לטוב, ובעקר לרע.


והנה פִּיד ושבר!! דווקא ביום עתיר סַבָּלוּת זה קנתה לה המעלית שביתה ונוע לא תנוע.
גדול היה חששנו פן יפלו עלינו העושים במלאכה בצווחות טְרוּנְיָא וישימונו כמוליכי שולל.
אבל... ללא אומר, תוגה או זעם, אחזו ידידינו החדשים בַּלְוֲחִים המבוישים שהיו פעם ארון, בשקי שברי הלבנים ובמכיתות השיש, ובכל שאין חפץ בו עוד, והורידום, שש קומות בסך, בואכה המָכוֹלָה
על כל המלאכה מנצח פיני בנועם הליכות וברוח טובה. מְתָאֵם בין האומנין הבאים ליוצאים, בודק ומבקר וכולם ששים להשביע רצונו ורצוננו. כולם עלמי חמד, מידותיהם והליכותיהם בשופי ונועם ודרך ארץ, עבריתם רהוטה ומלאכתם מוקפדת ויסודית. לא נצרכנו למשא ומתן עם אֻמָנֵינוּ, שכן פיני היה איש התווך בכל. המחירים אשר נבדקו מראש נמצאו הוגנים וסבירים וללא תוספות מאוחרות.
פיני אינו סר ממשמרתו ולו לרגע. מלאכתו נעשית כשהוא רכוב עלי מטאטא כמו עלי חד-אוֹפַן, גורף בדרכו כל גרגר אבק וכל מכיתה שניטשה. ביתנו מעולם לא היה כה מוקפד ומסודר כבאותם ימים אשר אמורים היו להיות לנו לְבוּקָה, מְבוּקָה וּלִמְבוּלַקָה.
כל שנהוג לכבד בו את בעלי הבית, כמו פינוי ושינוע רהיטים וספרים ממקום למקום וחוזר חלילה – כמו גמדים קטנים עשוהו, ולאחר, הכל שב למקומו (אם היה לו כזה, ולא? מצאו לו מקום).
והנה, קם כל החדש על מכונו עלי הרצוף החדש, מתנאה באבזריו החדשים, נוֹגֶהָ שפע אור מבעד לחלונותיו החדשים, אף הישנים שברהיטים זכו לעדנת שיוף וליכּוּךּ (מלשון "לָכָּה"), מָסָד וטפחות צובעו, ריצוף, חדש הותקן בחדרים.
שלשה שבועות חלפו והכל נותר כזיכרון נעים. נתגעגע לארוחות הבקר עם ידידינו השפצים אשר כל דבר שבח והמלצה נאמר אודותם בשמחה, אפילו לבניית בית המקדש השלישי.
ורק נותרו דיירי הבית הקשישים כפי שהיו. לכך, אפילו בידי הזהב ובפתרונים עד אין חקר, לא של פיני ולא של אלי ויאיר, לא נמצאה תקנה.

מוקדש בתודה ובחיבה
לאלי ויאיר גור ידידינו משכבר הימים,
ולפיני עזרא , ידידנו החדש, לתמיד,
ולכל שעשו במלאכה והיו לנו כידידים,
וליעל שנותרה ברעיותה לי, חרף הצפוי,
ולימימה גדולת הנפש שסבלה בגבורה ימים של מצור.

ד"ר ערן גרף

יום שני, 18 בינואר 2010

מאצ אשה, מצא טוב???

שׁוּב שְׁמוּעָה* הִתְפּוֹצְצָה–

(חָג לְכֹל אוֹכְלֵי קוּרְצָא[1]):
אֵשֶׁת רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה
כַּנִּרְאֶה שׁוּב נִכְשְׁלָה.
כָּךְ עִי תּוֹן, קְבָל זֶה הָעָם
(הַאֶפְשָׁר כִּי לַהָדָ"ם?):
מִתְגּוֹלֶלֶת הִיא הָיְתָה
עַל סוֹכֶנֶת שֶׁל בֵּיתָהּ
בִּדְרִישָׁה אולטימטיבית
לְהִיגְיֶנָה אובססיבית.
עוֹד, לְאֵשֶׁת הַשֵּׁרוּת
הִיא קָבְעָה תְּנָאֵי עַבְדוּת,
וְתָבְעָה צִיּוּת מֻחְלָט
גַּם בֶּחָג וּבְשַׁבָּת,
לַחָפֶץ פִּרְטֵי הַגְּנּוּת[2]
נָא לִפְנוֹת לַעִתּוֹנוּת!

עוֹד סְקָנְדָל, מִסּוּג תְּאוֹם,
הִתְרַחֵשׁ, (וְלֹא הַיּוֹם)
עֵת הַסְּגָן-לְשַׂר-הַחוּץ,
(מִתָּמִיד, בָּחוּר חָרוּץ),
הוּא נָשָׂא מִשְׂרַת שַׁגְרִיר
שָׁם בוואשינגטון הָעִיר.
רַעֲיָה לוֹ, שֶׁנּוֹדְעָה
(שֶׁתִּהְיֶה לָנוּ בְּרִיאָה)
כְּסוֹחֶרֶת שֶׁל פְּרַקְמַטְיָא
בְּגַחֲמוֹת "מַלְכַּת אַמְבַּטְיָה",
וְהִילֵך לוֹ , שְׁמָהּ "הַטּוֹב"
לִשְׁנִינָה, מֵחוֹף לְחוֹף.
וְנִהְיָה, זֹאת כָּךְ שָׁמַעְתִּי,
בִּזָּיוֹן כְּלָל דיפלומטי.

נוּ, הָשִׁיבוּ בִּמְטוּתָא–
מַה כְּבָר יֵשׁ בָּזֹאת רְבוּתָא?
הַאִם אֵין הַסִּפּוּרִים
עַד אַחֲרוֹן שָׁבִים – חוֹזְרִים?
הַסִּיכּוּם, בְּרֹב פַּשְׁטוּת:
זֶהוּ דְּפוּס הִתְנַהֲגוּת,
שֶׁמַּזְכִּיר הוּא לְדִידִי
אֶת סינדרום ה [3] OCD,
שֶׁכָּל גּוּר שֶׁל פְּסִיכוֹלוֹג
יְפָרֵט במונולוג–
הַתַּחְלוּא לִפְרָטָיו
וְיִמְנֶה אֶת אוֹתוֹתָיו.

*(אִם זוֹ רַק שְׁמוּעָה שֶׁל שָׁוְא?
יִתָּלֶה חִישׁ הַכָּתָב!
פֶּתִי מַאֲמִין אֲנִי?–
כְּבָר מָכֵּנִי מַצְפּוּנִי!
אִם הִפְגָּנְתִּי חוֹסֶר טַעַם–
שֶׁיַּכֶּה אוֹתִי הָרַעַם,
אִם טָעִיתִי, נָא סְלִיחָה,
בִּשְׁפַל בֶּרֶךְ וּמְבוּכָה).
אִם בָּרֶקַע – מַחֲלָה?
שֶׁמָּא תִּמָּצֶא גְּלוּלָה!
אִם סְתָם אוֹפִי מְחֻרְבָּן
שֶׁגּוֹרֵם לוֹ לַחֻרְבָּן?
יֵשׁ הֲרֵי מִשְׂרַד חִינוּך–
אַדְּרַבָּא, יַגְבִּיר הִלּוּךְ!!

הֻזְכְּרוּ שְׁתֵּי אֶפִּיזוֹדוֹת,
מְכָכְבוֹת בָּהֶן שְׁתֵּי דּוֹדוֹת–
(וְאַעִיזָה לְקַוּוֹת
שֶׁכְּמוֹתָן – אֵין עוֹד רַבּוֹת).
בַּעַל נִתְמַזֵּל לָהֶן
שֶׁזָּכָה הוּא לְכַהֵן
בְּתַפְקִיד בְּדֶרֶג רָם–
אֲבָל הֵן?? רַק הַמָּדָאם!!!
הֵן יוֹשְׁבוֹת בֵּין מִשְׁפְּתַּיִים
כְּ"פָּרוֹת בְּהַר אֶפְרַיִם[4] ":


מִמְּקוֹמָן מוֹשְׁכוֹת כָּל חֶבֶל
כְּמוֹ הָיוּ מַלְכָּהּ אִיזֶבֶל.
הַאָמְנָם, לָהֶן, כְּמוֹ זֶרֶשׁ –
עַד רֹאשָׁן עָלָה הַפֶּרֶשׁ?
מִי שָׂמְכֶן, דְּגוֹת רְקָק,
סְבִיבֵיכֶן הַצְחֵן כַּמָּק???

הַאִם בַּעַל, שֶׁאִשְׁתּוֹ,
מִשְׁתּוֹלֶלֶת בְּבֵיתוֹ,
מְסֻגָּל וְגַם כָּשִׁיר
לְמַלֵּא תַּפְקִיד בָּכִיר???
אֵיךְ אוֹתוֹ נִכְבָּד חָשׁוּב
לְבֵיתוֹ כָּל יוֹם יָשׁוּב
כְּשֶׁבַּבַּיִת מַמְתִּינָה
אֵשֶׁת חֵיק, דֵּי מְשּׁוּנָה?
אֶחָד מִבֵּין חז"ל[5] ְ כּוֹתֵב:
"הָלַךְ זַרְזִיר אֵצֶל עוֹרֵב
וְלֹא כָּל כָּךְ מִשּׁוּם חִנּוֹ,
אֶלָּא פָּשׁוּט, הוּא בֶּן מִינוֹ".

הֲכָךְ אָנוּ רְאוּיִים
הֵרָאוֹת בִּפְנֵי גּוֹיִים?
הַאִם מַשֶּׁהוּ נָחוּץ
בְּנוֹסָף לְשַׂר שֶׁל חוּץ
שֶׁמַּכְלִים פְּנֵי יְדִידֵינוּ
כְּשֶׁ"לּוֹחֵם הוּא עַל כְּבוֹדֵנוּ"?

אוֹ גַּם סְגָן-לְשַׂר-הַחוּץ
(כַּנִּרְאֶה "טִפֵּשׁ חָרוּץ")
שֶׁעָרַךְ טִיגוּן שווארמה
לְשַׁגְרִיר מַלְכוּת תּוֹגַרְמָה[6] .
(הוּא הִכְלִים הדיפלומט
וּשְׁלָחוֹ קיבינימאט
בְּמִין 'זוּבּוּר' מְבוּיָם
(שֶׁיִּלְמַד כָּל הָעוֹלָם).
הַאִם סְגָן-שַׂר הֶעָנָו
רַק עוֹשֶׂה רְצוֹן קוֹנָיו:
לְהַרְאוֹת בִּמְחִיר שֶׁל מַיִט
מִי הוּא כָּאן בַּעַל הַבַּיִת!!!

חֲבוּרָה זוֹ הַמּוּפְרָעַת,
הֲאָמְנָם הִנָה מוּדַעַת
כִּי בְּהַדְהִירָם מֶרְכֶּבֶת
בְּמִדְרוֹן הַר הָעַצֶּבֶת,
גּוֹרְרִים הֵם עִמָּדָם–
בֶּן אַלְפַּיִם, זֶה הָעָם,
כְּשֶׁבִּקְצֵה זֶה הַמִּדְרוֹן
שָׁם תְהוֹם-הָאֲבַדּוֹן?

ד"ר ערן גרף
 
[1] הולכי רכיל

[2]מלשון גנאי
[3]Obsessive Compulsive Disorder
[4]עמוס, פרק ד'

[5]ר' אליעזר, בבא קמא צב' ב'
[6]שם קדום לטורקיה


יום ראשון, 10 בינואר 2010

כיצד נולדה הדלעת...

15.12.09


חַגִּים טְפוּשִׁים יֵשׁ לְעַכּוּ"ם –
כְּמוֹ Halloween, כְּלִיל הַטִּמְטוּם.
וּמַה סִמְלּוֹ שֶׁל זֶה הֶחָג
אִם לֹא נִקְלֶה שֶׁבַיָרָק ? –
הַדְּלַעַת, (לְדִידִי תִּסְכּוֹן
לְדַיָּרָיו שֶׁל דִּיר הַצֹּאן).


שִׂיא-חַג הוּא תַּחֲרוּת הַפְּרָס
לָזֶה שְׁאֵת מָתְנָיו שִׁנַס,
וּבַמִקְשָׁה שֶׁלּוֹ גָּדְלָה
הַדְּלַעַת שֶׁהָכִי-גְּדוֹלָה.
(וְזֶה שְׁוֵה-רֵיטִינְג מְגֻחָךְ
אֶל הַחִידוֹן שֶׁל הַתְּנָ"ך).


וְכָךְ חוֹזֵר, מִדֵּי שָׁנָה:
זוֹכָה – הִיא אִיכָּרִית זְקֵנָה
מִנִּי דָקוֹטָה הַצְּפוֹנִית[1] ,
קְצָת מְבֻלְבֶּלֶת, תִּמְהוֹנִית.
בַּחֲדָשׁוֹת מֵחוֹף-לְחוֹף,
הָאִיכָּרִית, עַל רֶקַע נוֹף
לוֹבְשָׁה חָלוּק פְלָנֶל שָׁבוּץ,
סוּדָר[2] לָהּ לְרֹאשָׁהּ, שָׁנוּץ,
מֵאֲחוֹרֶיהָ מִשְׂתָּרַעַת
בְּכָל הוֹדָהּ – מִפְלֶצֶת דְּלַעַת.


,,סַבְתָּא", שׁוֹאֵל מְרַאָיֵין,
,,כָּל הַשּׁוֹמֵעַ מִתְעָנְיֵן
הַאִם חָקַרְתְ מַעֲמִיקוֹת
אוֹרְחַן/רִבְעַּן שֶׁל הַדְּלָעוֹת
וְכִי בְּהַשְּׁבַּחַת הַגֶּזַע
חוֹלַלְתְ הַפֶּלֶא בְּרוֹב יֶזַע"?

תְּמִיהָה עַל פְּנֵי הָאִכָּרִית,
עוֹצֶמֶת עַיִן יְמָנִית,
זוֹקֶפֶת אוֹזֶן, רֹאשׁ מַטָּה
וּמְשִׁיבָה כָּךְ, לְאִטָּהּ:
,,בַּחֲצֵרִי הָאֲחוֹרִית
יֵשׁ בֶּרֶז שֶׁדּוֹלֵף תָּמִיד,
בֵּין גַּלְמוּשִׁים לְבֵין סָעִידָה[3]
צָצָה גַּם דְּלַעַת שֶׁהִתְמִידָה –
גָּדְלָה לָה פֶּרֶא מֵעַצְמָה
עַד בָּאתֶם עִם הַמַּצְלֵמָה".


לְזוֹ זְקֵנָה רְחִימָאִית –
מַדָּע, נָהִיר לָהּ כְּסַנְסְקְרִיט
וְאַף אֵינֶנָּה כְּלָל יוֹדַעַת
מִנַּיִן בָּאָה לָה הַדְּלַעַת
(שֶׁהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה
אוֹתָה הִנְבִּיטָה בַּגִינָה).
אֲנִי, אִיפְּכָא: מַדָּע? נוּ, נִיחָא,
אֲבָל שְׁאַר-רוּחַ לִי? פַאדִיחָה!
פַּרְנָסָתִי עַשְׂרוֹת שָׁנִים
הָיְתָה כְּדוֹקְטוֹר מַדָּעִים,
חַף מִכָּל יֵדַע שִׁיטָתִי
שֶׁל הָעוֹלָם הַסִּפְרוּתִי.

כְּשֶׁנִּהֱיֵתִי לְגִמְלָאי
פִּתְאוֹם נִמְצָא לִי שֶׁפַע פְּנַאי.
אֶת רְשָׁמָי מִן הָרְחוֹב [4]
הִתְחַלְתִּי לְעַצְמִי לִכְתוֹב,
בִּמְחִי מִקְלֶדֶת, בְּלִי הָגוּת,
(וּבְעֵינֵי זֶה סְתָם פִּטְפּוּט).

פִּתְאֹם נִמְצָא מִי שֶּׁהֵעִיר:
"אָדוֹן, הִנֵּה כָּתַבְתָּ שִׁיר".

לֹא מְשׁוֹרֵר וְלֹא פּוֹאֵט,
לֹא בסוֹלוֹ או דּוּאֵט –
אֲנִי הֵיכָן? וְאֵי פּוֹאֶזְיָה?
(קָרוֹב יוֹתֵר אֶל הַאָמְנֶזְיָה).



יֵשׁ פְּעָמִים לִי מִתְנַגֵּן
חָרוּז, מִשְׁפָּט פְּתִיחָה תּוֹאֵם,
אֲנִי אֶל מוּל הַצָּג אֵשֵׁב
וּבְּלִי לָדָעַת מַה חוֹשֵׁב –
(כְּמוֹ הַדָּלוּעַ בַּדּוּגְמָא)
מִקְלַדְתִּי כָּךְ מֵעַצְמָהּ
מִלִּים הִיא מַנִּיחָה בַּסָּךְ
עֲדֵי מְלוֹא כָּל הַמָּסָךְ.

אִם מִי בְּזֹאת מוֹצֵא רְבוּתָא,
נוּ אַדְרַבָּא, אָז בִּמְטוּתָא,
רַב יְבֻשַּׂם לו, לַמּוֹצֵא,
אֶכְתּוֹב לוֹ כַּמָּה שֶׁיִּרְצֶה!!!



ד"ר ערן גרף


[1]או איידהו, מונטנה או סוף העולם האחר.

[2]מטפחת חורפית גדולה
[3]שני עשבים שוטים
[4]וכל מקור אחר