יום ראשון, 26 בפברואר 2012

לילה חיור משתרע.


(ליום האם)

תעסוק העלילה
בְּיִתְרוֹ וּבְמְלִילָה[i],
זוג שחי חיי שגרה
שמאד לא מסעירה.

יִתְרוֹ, יועץ להשקעות,
ראשו כולו בעיסקאות,
אף-על-פי-כן, כל מאודו
עורג-נכסף אל זוגתו,
גם מול טבלת שער-מטבע
הוא מְהַגֵּג על מחמדיה.

מְלִילָה, תפקיד לה מרתק:
אחראית פרויקט היי-טק.
בתפקיד הָאִמָּהוּת
משתדלת  עד שְׁלֵמוּת.
צוֹפָה את הליכות ביתה
בקפדנות שאין כמותה.
מובן על כן, עם תום יוֹמָהּ –
שְׁדוּדָה, נופלת לִתְנוּמָה.

מלילה, יְפֵיְפִיַּת-עָבָר,
מֻשָּׂא תשוקה לכל גברבר.
יִתְרוֹ, בַּטְּרִיאֶתְלוֹן אתלט,
שניהם ביחד – זוג בולט.
אבל, ככל שהוא להוט –
בה מצטברת אדישות...

בְּבֹקֶר לא-עָבוֹת אחד,
מלילה נכנסת לַמשרד,
כל חזותה אוֹמְרָה חידה,
עד חֲבֶרְתָּהּ היחידה,
תַּכְנֶתֶת אשר שמה מוֹנִיק,
חָשָׁה, עִמָּה רָזִים הַמְתִּיק.

כך, למוניק הַחֲסוּדָה –
מְלִילָה לוֹאֶטֶת את סודה:

"אל מעוני, עם רדת יום,
חזרתי אמש, בְּרִפְיוֹן,
כולי שרויה בְּמוּעָקָה
לקראת בּוּקָה וּמְבוּקָה,
של בָּיִת כמו אחרי פוגרום
שֶׁלְּסַדֵּר צריך כל-יום,
אל שְׁלִשִׁיָה של ילדים
פרועים כמו חבורת זדים –

להם, לפי מצוות מורים
צריך לבדוק השיעורים.
עוד יש לקנות לְפַת-עַרְבִית
צרכי מזון בַּמַּרְכּוֹלִית;
ולרוקן עָבִיט אשפה
ולכבד את הרצפה.
ובתוכי אני יודעת
שדעתי כבר מתבלעת...

פותחת דלת ונכנסת.
מה כאן קורה?  איני תופסת!
החדרים מסודרים,
והשטיחים מיושרים,
הילדים אחרי מקלחת –
ספרים קוראים להם בנחת,
כְּבָסִים אשר קופלו,  בַּסַּל,
לפת-ערבית תבשיל בושל,
יתרו, רחוץ ומסורק,
מגיש לי קערת מרק,
אגב הִתְעַנְיְנוֹ – כיצד
עבר היום לי, במשרד?

כמעט פורחת נשמתי,
תהיתי – מֵהֵיכָא תֵּיתִי[ii]?
יתרו כולו כליל–מחמדים,
עוֹגֵב וּמְהַגֵּה דּוֹדִים.
מה בדיוק יִתְרוֹ זוֹמֵם?
פתאום הבנתי – יום האם!

 הודיתי, נשקתיו אפיים.
הלכתי מייל לבדוק בינתים –
בעוד יתרו כלים שוטף,
הלכתי לי אל המַחְשֵׁב,
שם, על מסך, השאיר יתרו
דבר בעבורי לקרוא:
היה זה מאמר גדול,
מ"לאשה", מיום אתמול,
ובו: "גברים, שנשואים
לְסוּפֶּר-ליידיס, מביעים
תסכול עמוק, על כי האשת
אשר לכל עיסוק פולשת:
הורות, קריירה, ביתיות,
לעת סוף-יום, מעייפות
שדודה נופלת על משכב,
ושום אַהַבְהָב  ושום הַב-הַב!
ובשורה התחתונה
חוקרים חרצו המסקנה:
מאחורי נשות שְׁלֵמוּת –
יש בעל מְאֻתְגָּר מִזְמוּט.
סיימתי מאמר לקרוא,
לבי נכמר בי על יתרו,
אשר לבש לקראת שינה
גופייתו הישנה,
וּמִכְנָסוֹן של התעמלות –
מזכרת מן הטירונות.

נחפזתי אל הַבּוֹדוּאַר[iii],
פֶּרְפְיוּם הִזְלַפְתִּי על צואר,
תחתון תְּחָרִים בְּגוֹן-הָעוֹר
מָחוֹךְ "מדונה" בשחור,

וכך, כולי כאמזונה
לָהַטְתִּי אל הפרסונה"...
לְשֵׁמַע חומר כה נפיץ
מוניק כבר מתוחה כקפיץ.

"ואיך היה הסקס, מְלִילָה,
הֲכִּכְלוּלוֹת חתן-כלה?"
"לא סקס ולא פדיון הַבֵּן,
עד שסיימתי התכונן –
יִתְרוֹ, קרס מרוב עמל,
על הכורסה שדוד נפל,
כשעל פניו מבע של אושר
המשיך לנחור עד אור הבוקר"...

[1] השם מלילה משמעותו שיבולת בשלה ומלאה.
[2]מארמית – מהיכן זה בא?
[3]שולחן טואליטה בצרפתית (בארץ מוכר מפולנית).



שכתב ד"ר ערן גרף
מבדיחה ששלחה דבה שגב (המקור בהמשך)
פברואר 2012

כבר סידרנו הרכבת[1]...

בין סלעים, כה מלבבת,
אצה-טסה הרכבת.
מבצר של נחשלות מוטורית
עם קצת נוסטלגיה מנדטורית.


כשזכינו (אל ישמור)
סוף-כל-סוף לראות האור,
ועלי כס שלטון עלה הוא
מושיענו נתניהו,
הביא צעיר, חרוץ, נמרץ,
חבר מרכז ליכוד, שמו כ"ץ.
מינהו שר הטרנספורטציה
(נו, כמובן, בקומבינציה).


יותר משר של תחבורה –
מוצלח כשר של תפאורה:
בכל דרכים ובשבילים
צצו שלטי ענק כחולים
המבשרים כי "פה יקום
פרוייקט תחבורתי עצום"
וכל הארץ מסביב
תהיה פרוור של תל-אביב.
והרכבת המתוקנת
לכל פנה תשלח קנוקנת,
לבית-שאן ולבית-אל
ועד רמות-בן-בתואל.


אין ערוך לה, לרכבת
ובצדק היא נחשבת
לאושיה של אושיות
תשתיות לאומיות:
מקצרת מרחקים
על חשמל, לא על דלקים,
נדירות בה תאונות
ועוד שפע יתרונות.
הכרחי בה, זה די ברור,
גרעין שליטה של הציבור.
משקיעים משוק פרטי?
כנוסף,  לא בלעדי!


רכבת – לא ענין זוטא.
על כן, מי ינהל אותה?
רצוי,  חבר מרכז ליכוד
מאד חזק וגם אהוד.
המנהל אשר נבחר, 
הזעיק מיד, מעיר וכפר,
קוזינים, סָחְבִּים, בני-עדה –
למשימה הנכבדה.


צָבְאוּ נוסעים על הרציפים
והקרונות נהיו צפופים.
יש שרכבת, פה – נתקעת,
ושם – אחרת, לא נוסעת,
קרון חדיש עולה באש,
אַחֵר מן המסילה גּוֹלֵשׁ,
בִּנְסִיעוֹת בעיקולים
קוֹרְסִים צירי הגלגלים,
טבלת זמנים היתה כולה
לכדי חוּכָא וְאִטְלוּלָא!


שר תחבורה שתפארתו
כל כך רבה על רכבתו,
מוצא עצמו ניצב נכלם
לִשְׂחוֹק וָקֶלֶס לכולם.
והוא הכריז שהעובדים
הם איגנורנטים בלי תקדים,
ושהם חֶבֶר טֵרוֹרִיסְטִים
שעובדים כמו חלטוריסטים.
שכל חֶפְצָם להתפנק
ולקבל שכר עָתֵק.
לשר יוזכר ברוב פרגון
בסיסה של כל תורת אִרְגּוּן:
האחריות כלפי החוץ –
של הנהלה, בלי שום תרוץ!


ברור, לזו הממשלה
אין כוונה, לוּ גם קלה,
את הרכבת החולה
שוב העלות על מסילה,
כי גזר דינה מכבר חרוץ:
להפרטה, מיקור של חוץ,
ולעובדים – מול הצהרות
נותרה ברירת האין-ברירות.


ואז, את זעם הציבור
השר מפנה מול מי?  ברור!
עובדי רכבת – דִּמּוּיָם
סאדיסטים ועוכרי העם,
ויש גם רמז, כלל לא דק –
יאים, שֶׁיִקְרֵעוּם כַּדָּג.
ברור הוא לכל בַּר-בֵּי-רַב[2]
שכבוד השר לא בַּר-לֵבָב.
קבע פגישה לבוררות
עם כְבוֹד מזכ"ל ההסתדרות.
אך עוד לפני ההתחלה
הוא כבר פּוֹצֵץ על המסילה
בבום גדול, זה בּוּמְ-בָּרְדְיֶה[3]
בקול הריע:  יֶה! יֶה! יֶה!


וההמשך – ממש ברור
הכל מראש אצלו סדור.
את העובדים הרי ידחוף
למעשי יאוש בסוף,
ואז, במנהיגות של שר
בפני-בוכים ישבית קטר.
את העובדים הוא יפטר
המנהלים – לג'וב אחר,
(הן מירי רגב כבר טורחת
וחוק מתאים[4] היא כבר רוקחת).


מה על רכבת ישראל?
רק לא לדאוג, תודה לאל,
יהיה טייקון שיקבל
במחיר סמלי את הקרטל!
מי ישלם? – עם ישראל!


מול הסיסמה המלבבת:
"כבר סידרנו הרכבת...
בואו פראיירים לשבת..."
כבוד השר כבר מצפצף,
רק הפרייר מתחלף!
לפני שפה נהיה תקועים
הבה נפתח: שביתת נוסעים!!!
הרכבות בתנועתן
תמשכנה בריקנותן
והעובדים לא יפגעו
כי הם את מלאכתם עשו.
וכבוד השר, בלית ברירה,
ירד ממרום מושב שררה
יטעם הטעם התפל
של הדיסה שהוא בישל.

סיפא, למען הגינות:
כל שנכתב פה, הוא קלוט
ממקורות האינטרנט
ועיתונים, וכל כתב-עת.




[1] "כבר סידרנו הרכבת בואו ילדים לשבת..." שיר ילדים שמחברו לא ידוע.
[2] כל אדם (מסכת חגיגה ה' ב').
[3] בוֹמְבָּרְדְיֶה – Bombardier, יצרן רכבות ומטוסים קנדי, אשר מיועד לזכות במיקור החוץ של תחזוקת הרכבות מתוצרתו
[4] "חוק הג'ובים" שמכינה ח"כ מירי רגב מן הליכוד

ד"ר ערן גרף
‏כ"ט שבט תשע"ב February 22, 2012

יום שלישי, 21 בפברואר 2012

רַחְמָנָא לִיצְלַן – קַבְּלָנָא נַצְלָן?

ככשב עמנו לארצו
פָּעַל בכל שִׁפְעַת מִרְצוֹ
ליצור מולדת חפשיה
מֵחֳלָיֵי גולה דְּוֻיָּה –
אשר בשל חלקם יצא
שמו של עמנו לשמצה.

במושבות של הברון
ניטש לו קרב מלא חֲרוֹן
עתיר זֵעָה וְיַבָּלוֹת
של פועלים ופועלות,
אשר הניפו יד שרירית
למען עבודה עברית,
שבגאון נִשָּׁאָה על דָּשׁ
כאות לערך מְקֻדָּשׁ.

חלף לו דור, ועבודה –
הפכה להיות סוג של טִרְדָּה,
שכל אחד פה מְבַכֵּר
שתיעשה בידי אחר.
אם כבר להיות אדם עָמֵל –
אז רק בתור המנהל...
שיטה מודרנית מצריכה
יבוא של מוצרי צריכה.
והדוגמא הכי גדולה:
יבוא של ראש ממשלה!..
מצאו שם בארצות הברית
בחור דובר רהוט אנגלית,
אמרו: משול אתה עלינו
כי קצנו כבר במנהיגינו".
צרר האיש באמתחתו
את ערכיו ומשנתו
וכל שבעיניו נאה
כדי לנהל את USA.
ערכי ה"עבודה", כִּכְלָל
הם לו כַּצֶּלֶם בהיכל,
ומן האינטרנציונל
אימץ בחום רק את הכלל:
"עולם  יָשָׁן כליל נחרימה,
חָדָשׁ על חָרְבוֹתָיו נקימה,
מִגֵּו כפוף נפרוק העול"
ורק ההון פה, יעמול.
ההון, מאין יִמָּצֵא?
חשבון פשוט, זה כך יוצא:

שלם בזול, מכור ביוקר,
מובטחת כך, צבירה של עושר.
הרעיון? – כפתור וָפֶרַח
אבל ישנם סייגים לָרֶוַח:
במרכיבי עֲלוּת קשיחים
אין פוטנציאל לרווחים.
שָׂכָר הוא מטבעו מרכיב
שחסכון בו – הון יניב.

תנאי בסיסי הוא, כמובן,
צבור עובדים לא מאורגן
שכלל אינו מוגן בחוק,
רק שְׁכֹר, וְהַעֲבֵד, וּזְרוֹק!
אנחנו ארץ נאורה
והעובד – אינו "סחורה"
אז מנהיגנו המחונן
חידש חידוש – עובדי קבלן.
קבלן הנו פשוט סרסור
שלא כפוף לשום איסור.
כדי למכור את שרותיו
חובות מכרז חלים עליו
למרכולתו יהי דורש
רק במחיר שמרושש.
וזו פסגת החזירות
של אידאל הַתַּחֲרוּת:
אם לעצמו נוטל שכר,
ופה ושם בקשיש לשר,
הרי מראש, עבור עובדיו
נותר בקושי שכר רעב.



בשם אחר – עובדי קבלן
צבא עבדים, דלהלן:
חסרי זכויות וכל שוויון.
וזה  בְּסִיס גריפת ההון.
הם במצב הכי עלוב:
גם משתכרים אל-צרור נקוב,
ובמוצר אשר ייצרו
אילי ההון יספסרו
ומה שהם יצרו בזול
יקנו ביוקר, במרכול.

ונשאלה לרגע קט:
האם קבלן אבי-חטאת?
האם הינו המנצל
אשר עושק את העמל?
גם הקבלן הוא בִּמְטוּתָא –
מפיגולי אותה שיטה,
אשר נוהג ראש ממשלתנו
בהנהגת מדינתנו.

מי אלה שנותרו, שרידים,
מני "משפחת העובדים":
כמו בְּכִתָּה של דרדקים,
ישנו ריבוד מָעֳסָקִים:
1). יש בין ציבור העמלים
עובדים שהם "מקובלים":
מקום עבודתם  מוכר
ויש להם חוזה מוסדר.
אף כי, ככלל, במשכורתם
קשה להם כלכל ביתם.
2). ישנם עובדים "מקובלנים"
שהם בריות חסרות פנים
3). ומי נותר?  קָבָּ"ה-טְלָנִים:
צְבָא היושב במרומים.
בטלנותם אמנותם,
על כְּתֵף צבור פרנסתם.


הם יחד עם עובדי קבלן
הם המחיר של הקושאן
שֶׁמִּכֹּחוֹ – ראש ממשלתנו
מחזיק-חונק את גרונותינו.
ישנה תחושה, נחלת המון:
לביבי, אנו כמו רימון,
לעת יגמור לִלְחוֹךְ אותו
פשוט ישליך את קליפתו[1].



[1] "רימון מצאתי, תוכו אכלתי, קליפתו זרקתי" כך רבי מאיר מסביר את התועלת שהפיק מאלישע  (גמרא מסכת חגיגות) ובלשון זמננו:  "נצל וזרוק".
ד"ר ערן גרף
‏כ"ג שבט תשע"ב February 16, 2012

יום חמישי, 2 בפברואר 2012

אנה טַס יָי ?

(מזכיר אנסטסיה?)


חלפו שבועיים רגילים,
בלי מחאות ובלי טילים,
בדקתי, אולי נשתנה
לטוב מצב המדינה?
ממצאַי כאן אציין
לעיני המתבונן:

1 ראשית אשא קינה (לָמֶנְט[1])
על ארועי הפרלמנט
שכבר מזמן בו לא נִשְׁנָה,
ולוּ רק קצת – גלוי שכינה!


לאחרונה, שם בשקיקה
עוסקים רבות בחקיקה –
כדי כל מי שלא אנ"ש[2]
הוא יהיה ל "לא בר-נש[3]".
שליט יוכל בלי טורח רב
לבחור ציבור של בוחריו,
וכך לשלוט בלי מיצרים
על כלל ציבור הבוחרים.
המאמץ הוא להביא
ניטרול בוחר הערבי,
וגם ציבור, כבר לא גדול,
של אוחזי דעות השמאל.
בולטת אש המוטיבציה –
לגרום לדה-לגיטימציה,
להדרה מאמצעים
ונכסים רוחניים.
האם את זו אש-התמיד
ידליק או יכבה לפיד?...


2 אחרי שגברת מיכאלי
יזמה חיקוק (או רק נדמה לי) –
לבל נוכל להאזין
לקול זמירות המואזין  
בועדת חינוך ישבה
כך בשופי ובשלווה,
עד שקולגה – שמו מג'אדלה,
אמר משפט שלא נעם לה.
לא נס ליחה, על כן, בינתיים,
מה לעשות,  ירדו לה מים
בלי שהמתינה אף לרגע –
על פרצופו של הקולגה.

בכך הגברת אנאסטסיה
הגשימה לעצמה פאנטסיה
וחגגה במיטבה
שמחה של בית השואבה.
היא כתורא שֶׁכָּבַא לְנוּרָא,
ושפכה דְמַיָא[4], לִשְׂשוֹן חבריא.


3 עוד פעילות לטווח רחוק
היא אונס מערכת חוק.
בבית הדין לצִדְקָיָא
אחד-עשר הַכּוֹכְבָיָא[5]
אִשְׁרוּ בתום דיון בהול:
איסור יְבוּא כלות מחו"ל,
ולא צריך להיות נביא –
רק למגזר הערבי.
יען, לבני הישיבה –
יבוא כלות נחשב מצווה...
למרות ששר הפנים יודע
את זאת בשקט לבצע –
כשבית משפט עליון פוסק
שזהו צו המחוקק,
זו גזענות במיטבה
ואין על כך מלה טובה.


4 גדול הפוסקים, רב אלישיב –
עוד לא נשאל, וכבר השיב:
אברך, תלמיד של ישיבה
ידיר רגלו מן הצבא !!!
ונתניהו, כבר מבטיח
שאת חוק טל לָעַד ינציח.
כך המוני האברכים
ימשיכו להיות כרוכים
כנטל עלי צוארם
של עמלים למחייתם.
ימשיכו הם ללמוד תורה
והשאר? הם "כפרה"!

5 אחרי עבר בהצטיינות
את פרשת ה"כבאות"
לבש לפתע שר הפנים
את  איצטלת "עוזר דלים"
פסק תוספת חנינה
בתשלומי הארנונה
למי שיש לו הַכְבָּדָה
בַּכִּיס, אך לא בילודה.
דלים  מרבים בילדים,
ובמיוחד – החרדים.
וגם קָבַע שיש לזון
תוספת מענק איזון
לרשויות מקומיות
שמוּכָּרות כעניות,
משום שרוב האוכלוסים
לא משלמים שם כלל מסים.
אמרו ראשי הרשויות
שזה כלל לא יכול להיות:
העקרון – יפה מאד,
אך אי אפשר בו לעמוד!
אף אוזן כלל לא שָׁעֲתָה
על כן הכריזו על שביתה.


אך יש ערים שהן לחוד,
(שראשיהן ש"ס או ליכוד),
להם הראש היהודי
המציא הסדר  שייחודי:
בדייקנות, כמו של שעון
מוחקים להם הגרעון!

6 אחרי מבול של הצהרות
אשר ניתכו כמו בצרורות,
שוב אבו-מאזן וּנְתניהו
כמו מיקי-מהו ואליהו[6]
נפגשו שוב לשיחות
"ישירות" וגם "פתוחות".
בדיוק אחרי יומיים
שוב חוזרים בהם השניים
ושניהם יוצאים חוצץ
זה את זה שוב לנאץ.
ואם מופז בפה מלא
מצהיר קְבַל-עם, בריש גלי
שביבי הוא פשוט "שקרן" –
זאת אבו-מאזן, גם טען!
והן קבעו חז"ל מכבר:
על שני עדים  יקום דבר!

ומה העסק הגדול?
הכל רגיל, סתם יום של חול...
כל עוול וכל פגע רע
פשוט הופכים לִדְבַר שגרה.



[1] באנגלית – שיר קינה
[2] "אנשי שלומנו"
[3] תרגום  של "אונמענטש" ביידיש.
[4]  פירושו: את המים (מתוך החד-גדיא)
[5]  מן ההגדה, כנגד אחד-עשר שופטי בית המשפט העליון
[6] מתוך סיפור הילדים של שלונסקי


ד"ר ערן גרף 
‏כ"ד טבת תשע"ב   19 January  , 2012