‏הצגת רשומות עם תוויות שלום. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שלום. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 2 באוקטובר 2011

מציאוּת או רק חלום:מה בין "צִיּוֹן" לבין "שלום".

ראשון-לציון-מערב,
בבוקר יום ראשון של סְתָו,
בִּרְציף בית-נתיבות חדש
הוֹמֶה שר-תחבורה נרגש.
בעוד דקות ספורות ממש,
תבלום ליד רציף חדש,
רכבת ראשונה, אשר –
תחנוך הַקַּו הַמְגַּשֵּׁר
בין עִבּוּרֵי ראשון-ציון
לבין "שלום"-על-אַיָּלוֹן.

כן, דווקא כץ הוא הראשון
קְשׁוֹר "ציונות" אלי "שלום".

עבור השר, זו השמחה –
נִדְבָּךְ בדרך למלוכה:
כך עוד מחלף, עוד תחנה,
בכל רחבי המדינה,
נוסף עוד שלט לא קטן
"כאן כץ השר – הותיר סימן",
כדי אזרח הבא לִבְחוֹר –
את כבוד השר ייטיב לזכור.

כל מצלמה כבר מפוקסת –
אך הרכבת לא נכנסת;
ופני השר מִתְכַּרְכְּמִים
(רואים היטב בצילומים).
והוא מזיע, מתרוצץ
ועוד מעט ויתפוצץ,
שכן בצו-על-תנאי אִיֵּם
כְּדֵי הארוע יִתְקַיֵּם,
אבל למרות זאת – אין רכבת
ואין צילום גזירת הסרט.
שעה נָקְפָה, גם שעתיים –
וכבוד השר – כמו קְטוּף אָזְנַיִם.

על מה ולמה השביתה?
נושא מוּכַּר – שוב, הפרטה!
הן זה עתה הִכּוּ על חטא,
ההפרטה הינה כעת –
מלה גסה, אך ממשלה,
היא ממשיכה לה בשלה...
ועוד הֶקְשֵׁר מוזכר היום
בין ציונות לבין שלום;
וזאת בקשר לנאום
של נתניהו, שם באו"ם.
(בזאת הן כל פרשן כבר דש
אוסיף עוד נֹפֶךְ, קצת חדש).

ביבי מצהיר, אצלו מְקוֹם
הציונות – לפני שלום.
זאת, כאשר לציונות
מכבר אין הגדרת מַהוּת –
כי ציונות מכבר הפכה
מושג דמוי "כבקשתך":
כל ציוני מניף דגלים
לפי מה לו – הכי מתאים.

נדמה לי, אורך הנאום
הִשְׁרָה עלי רוב שעמום,
שכן הכל כבר נאמר
בכל נאום של זמן-עבר.
סבורני – לא מספיק הודגש
גודל-קורבן אשר הוגש
במחווה מול היריב
עת שהוקרב כל גוש קטיף,
והפינוי האכזרי
אמור היה לשאת הפרי
של יצירת הדדיות
ביחסים עם הָרָשׁוּת.
מה שקבלנו בתמורה –
הוא במלה אחת – סטירה!
וזה מקשה מאד היום
עֲשׂוֹת ויתור לשם שלום...
עדיף היה לשאת נאום:
חמש דקות: פתיחה / סיום
עם חזרה על הדוגמה
של הצביעות האיומה.
כאבן צללו דברים,
טבעו במים אדירים,
כמו שֶׁשׁוֹרְרָה מרים
בַּהוֹדָיָה: "שירת הים".

בישראל, שְׂפַת העברית
שפה רשמית ועיקרית.
גם בתבל, לבל נשכח –
מוּכֶּרֶת כִּשְׂפַת התנ"ך.
בישראל, לא מעכשו,
עברית שגורה לכל תושב
תהי דתו אשר עִמּוֹ,
לא משנה מה שפת אִמּוֹ.

כשראש ממשלת מתעקש
ובמסגרת מו"מ, דורש
דרישה שהיא קצת מוזרה:
הנו תובע הצהרה
שישראל היא יהודית.
האין דרישה זו תמהונית?
זו ארץ ששפתה עברית
וְמוּסָרָהּ – לוחות הברית,
בה שליש מכל הנולדים
צאצאים של חרדים.

מה עוד נחוץ כְּדֵי להַפגין
שזו ארצם של יהודים?

הלא ידוע כבר מאז
שההולך – בקושי זז,
וּמְגַעְגֵעַ בקול עז –
אין כל ספק שהוא ברווז.

יתר על כן, לשם אַדְנוּת,
והפגנה של רבונות,
היה כבוד הרוה"מ מֵטִיב
אילו נשא דברים מפיו
קבל עצרת הכללית –
בשפת מדינתו – עברית!

ביבי חמד לו מְשׁוּבָה:
בלשון ערבית לקרוץ תשובה.
ו...לא נעים לי להגיד,
אך "דוגרי" – זו לשון טורקית,
אשר עדיף לשמור לזמן
של מפגשים עם ארדואן.

ד"ר ערן גרף

כ"ו אלול תשע"א September 25, 2011

יום שלישי, 24 במאי 2011

כִּפָּה לְךָ – מוֹשֵׁל תִּהְיֶה לָנוּ [1]

מִתַּחַת כִּפַּת שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת
מְדִינַת הַכִּפָּה מִתְנַהֶלֶת:
אוֹתָהּ כְּסוּת-רֹאשׁ קְטַנָּה –
בְּכָאן הָיְתָה לְרֹאשׁ-פִּנָּה:
לְכָל יִשָּׂא אָדָם עֵינָיו
הִיא מֵעָלָיו אוֹ מִצְּדָדָיו,
הִיא עַל רֹאשׁוֹ, עַל רְכוּשׁוֹ
אוֹ מִשְׁתַּלֶּטֶת עַל נַפְשׁוֹ.

כִּפָּה סְרוּגָה מִצֶּמֶר גַּס –
תְּנוּעָה אִיסְלַמִית, אוֹ חָמָאס.
כִּפָּה צְחוֹרָה, דַּי חֲבִיבָה –
לְעֵת מִילָּה אוֹ בַּר-מִצְוָה.
כִּפָּה סְרוּגָה עִם עֲטָרָה –
הִיא כְּסוּת לָרֹאשׁ, גַּם הַצְהָרָה:
דֻּגְמַת עִטּוּר, צִבְעָהּ, הַקֹּטֶר,
נוֹשְׂאִים דְּבָרִים – לְלֹא כָּל אוֹמֵר;
הִיא גַּם מִנְחָה שֶׁל אַהֲבָה
מֵחֲבֵרָה לַאֲהוּבָהּ,
הִיא גַּם מִפְגָּן שֶׁל רַאֲוָה
וְסַסְגּוֹנִית, לְגַאֲוָה;
כְּשֶׁנּוֹשֵׂאת כִּיתוּב שׁוּלַיִם –
כְּמוֹ "יֶלֶד טוֹב יְרוּשָׁלַיִם",
זֶה הַיַּלְדּוֹן יִגְדַּל לִהְיוֹת:
בְּצַהַ"ל אֵיזֶה שַׂר-צְבָאוֹת;
בֶּן יְשִׁיבָה; עוֹרֵךְ חוּפּוֹת;
אֶפְשָׁר גַּם – נֹעַר הַגְּבָעוֹת,
אוֹ-אָז, תְּהֵא כִּפָּה מוּזָחַת
מִן הַפַּדַּחַת[2] לְגַבַּחַת [3].
חוֹבְשֵׁי כִּפַּת סַאטֵן שְׁחוֹרָה –
חֶלְקָם אַף הֵם צָרָה צְרוּרָה:
דַּרְכָּם רַק דֶּרֶךְ הֲלָכָה
וְאַף כּוֹפְרִים בַּמַּמְלָכָה,
מִצְוַת רַבָּם בָּם חֲקוּקָה
וְלֹא שׁוֹעִים אֶל הַחֻקָּה.
יֵשׁ מְסָרְבִים לְכָל חוֹבָה –
לֹא לְלִמּוּד, לֹא לְצָבָא,
לֹא קַבָּלַת מָרוּת מִשְׁפָּט,
כֵּן לִכְפִיַּת עֹל הַשַּׁבָּת.

יֶשְׁנָן כִּפּוֹת בְּנֻסַּח דְּרוּזִי,
נֻסַּח בּוּכַרִי, נֻסַּח גְּרוּזִי –
שֶׁמְּלַמְּדוֹת עַל הַהִסְטוֹרְיָה
וּמַגְדִּירוֹת הַטֵּרִיטוֹרְיָה.

וּמָה עַל נְטוּלֵי כִּפָּה?
אֵין כָּל מָנוֹס מִפְּנֵי אָכְפָּה,
יַעַן חוֹבְשֶׁיהָ מְמֻנִּים
עֲלֵי הִלְכוֹת מִשְׂרַד הַפְּנִים,
הִיא כָּל דְּרָכֶיךָ נוֹטֵרָה
מִיּוֹם לֵידָה עַד שְׁעַת פְּטִירָה.

זוֹ הכִּפָּה, עֲלֵי סְבִיבָהּ –
מַשְׁרָה מַצָּה וּמְרִיבָה.
כְּשֶׁכִּפָּה בְּרֹאשׁ עִמּוּת
זוֹהִי "מִלְחֶמֶת שֶׁל תַּרְבּוּת"
אֲשֶׁר בִּשְׁמָהּ קוֹרְסִים-נוֹפְלִים
כָּל הַחֻקִּים וְהַכְּלָלִים.

תַּחַת שְׁמֵי יַם-הַתִּיכוֹן,
כָּל שֶׁלְּעֵיל – כֻּלּוֹ נָכוֹן,
אַךְ בְּנוֹסָף, כָּל הָאֵזוֹר
שָׁטוּף בְּרַצְחַנוּת טֵרוֹר.
הַכֹּל זָרוּעַ שְׁכוֹל וְסֵבֶל
עוֹד מִיָּמִים שֶׁל קַיִן-הֶבֶל,
כְּשְׁלַתָּקְפָּן תֵּרוּץ רָגִיל:
כסת"ח, שֶׁשֵּׁם לוֹ: "הוּא הִתְחִיל"

מֵאָז, חֲזִית שֶׁל הַמַּדָּע
קֹדֶם לַכֹּל – הִיא יְעוּדָה
לְשִׁמּוּשֵׁי הַלְּחִימָה,
כְּשֶׁתָּמִיד הַמְּשִׂימָה
הִיא לְהַגְבִּיר אֶת הַהֵזֶּק
וּלְהַגִּיעַ עוֹד הַרְחֵק.
לְכָל פִּתּוּחַ מַדָּעִי
אֲשֶׁר הֻכְתַּר "הֵישֵׂג צְבָאִי"
טֶרֶם תַּחֲלֹף, לוּ רַק עוֹנָה –
תְּשׁוּבַת הַנֶּגֶד מוּכָנָה,
וְהֵן יַחְדָּיו סוֹפָן לִשְׁכּוֹן
בְּבֵית גִּנְזָך שֶׁל מוּזֵיאוֹן

עִם שְׁלַל שֶׁל הַמְצָאוֹת גָּאוֹן
כְּמוֹ הַסְטֶן וְהָרִמּוֹן.

הָאֶבֶן שֶׁל הָאֲסַפְסוּף
הָפְכָה לְטִיל מַרְחִיק מְעוּף
שֶׁכְּנֶגְדוֹ, בִּרְפָאֵ"ל
הִמְצִיאוּ אֶת "כִּפַּת-בַּרְזֶל".
הַהַמְצָאָה הַנָחְשׁוֹנִית
לְלֹא סָפֵק, הִיא גְּאוֹנִית.

בְּרַם, אוֹמֵר נִסְיוֹן עָבָר –
שׁוּם יִתָּרוֹן אֵינוֹ נִשְׁמָר.
הַגְּאוֹנוֹת שֶׁל מָדְעָנֵינוּ
גַּם מְפַתַּחַת אֶת אוֹיְבֵינוּ,
וּכְמוֹ שֶׁכִפַּת-בַּרְזֶל נוֹלְדָה
תּוּמְצָא כָּפִייַּת-הַפְּלָדָה,
אֲשֶׁר הִיא מַעֲנֵה קוֹלֵעַ
מֵאֵת אִירַאן, אוֹ צְפוֹן-קוֹרֵיאָה,
וְשוב נַחְזוֹרָה בִּזְחִילָה
אֶל נְקוּדַת הַהַתְחָלָה.

יֵשׁ רַעֲיוֹן, שֶׁמִּן הַסְּתָם,
פֹּה לֹא נוּסָה עוֹד מֵעוֹלָם:


עָלֵי אַסְפַּמְיָא לֹא לַחֲלוֹם
וְלַחֲתֹר אֵלֵי שָׁלוֹם.
אַךְ דַּע-עָקָא, שֶׁבַּר-פְּלוּגְתָן
נִהְיֶה תַּקִּיף וְדַעְתָּן
וּמְחִירוֹ שֶׁל הַשָּׁלוֹם
נִהְיֶה יָקָר מִיּוֹם לַיּוֹם.
וְהַמּוֹשֵׁל כָּאן בַּכִּפָּה –
בִּפְנֵי כִּפּוֹת – הוּא אַסְקֻפָּה
לְאֵלֶּה, אֵין מָה לַעֲשׂוֹת –
יוֹתֵר חָשׁוּב – קִבְרֵי-אָבוֹת.
כְּשֶׁבִּידֵי כִּפּוֹת כָּפוּת
מְחִיר שָׁלוֹם אֶצְלוֹ פָּחוּת,
וּכְשֶׁמְּחִיר מֻצָּע פּוֹחֵת
בַּר הַפְּלוּגְתָא אָז מִתְעַשֵּׁת
וְגַם אִם הוּא חָפֵץ שָׁלוֹם –
מַמְשִׁיךְ בֵּינְתַיִם לַהֲלוֹם.
כָּךְ, גַּם הֵישֶׂג כִּפַּת-בַּרְזֶל
סוֹפוֹ – יֵלֵךְ לַעֲזָאזֵל.


[1]פאראפראזה על "שמלה לך – קצין תהיה לנו". ישעיהו ג' ז'.
[2]אחורי הראש
[3]קדמת הראש

ד"ר ערן גרף
‏י"ג ניסן תשע"א April 17, 2011

יום חמישי, 20 במאי 2010

"דרכיה דרכי נועם? וכל נתיבותיה שלום?!"

ישראלי, איש הימין,

בכל לבו הוא מאמין
שמי שלא כמותו חושב
הוא אוטומטית לו – אויב.

אויבים הנם מחוץ, מבית,
גם כל מוֹסֵק פרי עץ-הזית.
כשהאויב איש אקדמיה –
ישנו מורא של אֶפִּידֶמְיָה,
ואם האיש בן דת-משה
הוא במיוחד יריב קשה.
נועם (חומסקי) – שם עברי
נחשב מוקצה מכל נכרי,
בתור "עוין הציונות",
דבריו – כמותם דברי מינות
האם קיים בוודאות
מודל מוסכם של ציונות ? –
שיש בו דרך נְכוֹחָה
אשר נצעד בה בבטחה
אֱלֵי עתיד צודק, בטוח,
עַמֵּנוּ בו, סוף-סוף יָנוּחַ?

הזועקים כיום בִּשְׁמָהּ –
לציונות גורמים כלימה.
לנועם חומסקי יש פֵּרוּשׁ
שכנגדו פה קרב נטוש.
חומסקי אמנם דובר עברית,
אך הוא אזרח ארצות הברית,
ואם חפץ דבריו לשאת
באוניברסיטת בִּיר-זֵית –
צריך קַבֵּל זאת בשתיקה,
(הוא לא מוחמד ברקה)[2] .

אולי אפילו, אדרבא,
זה שאומרים לו "מרחבא"

משני עֶבְרֵי גְּדֵר-הַפְרָדָה –
זה נכס שרק ביש-גדא
או סתם רשע מ"הגדה"[3]
יַחְמֹסוּ מן הדור הבא.
האיש , גם אם אינו מושלם,
הרי זכה לשם-עולם,
של מוניטין ושל סמכות –
סתם לבזבז זאת, איזו שטות.

תחת לאמר לָאִישׁ-הַנֶּכֶס:
"תפאדל אדון, עֲבוֹר בלי מֶכֶס,
נַסֵּה היכן כָּשְׁלוּ הַיֶּתֶר –
נסה התיר את זה הקשר".
משרד הפנים, ב"חכמתו",
אסר עליו את כניסתו
אֱלֵי תחומי גְּדַת-מַעֲרָב,
כדי שלא ישא דבריו.
הישג אדיר! במקום לנאום
בפני קהל שבמקום,
יהא האיש דבריו מלעיז
ברדיו ובטלגויז,
והמוני קהל שומעיו
יהיו צבור גדול ורב.
כך שר הפנים, קבל כל עולם
נותן לאיש, פרסום חנם.

הו שר של פנים, המצטיין!
נהגת שוב, כְּבַת יָעֵן,
(ראש כה קטן לה על צואר
שלא מכיל ודאי דבר):
כשיש מולה אִיּוּם גדול
טומנת את ראשה בחול.
לצורך זה היא מִשְּׁתּוֹחָחָת
ואז... רואים לה את התחת.

ד"ר ערן גרף
20.05.10 ; ז' סיון תש"ע

[1] משלי ג' י"ז
[2] חבר כנסת מטעם חד"ש
[3] הגדה של פסח