19.03.10 ד"ר ערן גרף
קָרֵב חַג הַפֶּסַח, הוּא חַג הָאָבִיב,
בָּאֲוִיר מְנַשֵּׁב מַשַּׁב רוּחַ חָבִיב,
חָרְצִיוֹת מַחֲצִיפוֹת בְּמִין צֹהָב נוֹעָז
קוֹרְאוֹת עַל הַחוֹרֶף תִּיגָר בְּמוּכְרַז.
בְּסֵדֶר הַפֶּסַח, יֵשׁ שְׁתֵּי מִשְׁוָאוֹת
שֶׁעוֹסְקוֹת כָּל אַחַת בְּסוּגְיַת אַרְבַּעוֹת.
הָאַחַת, עִנְיָנָהּ רְבִיעִיַת קֻשְׁיוֹת,
הַשֵּׁנִית, ד' בָּנִים – מֵחָכָם עַד אִיְדיוֹט.
קֻשְׁיוֹת עַל פִּי סֵדֶר: חָמֵץ או מַצָּה?
מֶמְשַׁלְתֵּנוּ כַּיּוֹם, רַק עוֹסְקָּה בַּמַּצָּה [1].
מִכָּל שְׁאָר יְרָקוֹת וּבְשָׂרוֹ שֶׁל הַשּׁוֹר –
כַּיּוֹם מְנָּתֵּנוּ רַק צְרוֹר שֶׁל מָרוֹר.
בְּסֵדֶר הַפֶּסַח נָהוּג – מַטְבִּילִין !
וְעִם שֶׁרֶץ בַּיָּד, פָּרְנַסֵינוּ טוֹבְלִים.
מַנְהִיגִים שֶׁבַּסֵּדֶר הָיוּ מְסֻבִּים,
לֹא מְעַט מִתּוֹכָם כְּבָר בַּכֶּלֶא "יוֹשְׁבִים".
אַרְבַּעַת בָּנִים בָּם דִּבְּרָה הַגָּדָה
הֵם לְנֶגֶד עֵינֵינוּ, חַיִּים כְּעוּבְדָהּ.
הֵם מַמָּשׁ הִתְגַּלְּמוּת שֶׁל מֶמְשֶׁלֶת הַחֵלֶם,
אֶל מוּל הֲבָלֶיהָ, מַכֵּנוּ הָאֵלֶם.
זֹאת וְעוֹד, לְיִצּוּג שֶׁל מִכְלוֹל טִפּוּסִים
נִזְקְקָה הַגָּדָה לְאַרְבַּעַת בָּנִים.
וְלָנוּ מִבְצָע יֵשׁ, מְאֹד מִיּוּחַד,
כָּל אַרְבַּעַת הַחֶבְרֶ'ה בְּבִּיבִי אֶחָד.
הַרוֹהָ"מ מְשֻׁכְנָע בְּשִׁפְעַת חָכמָתוֹ,
אַךְ נוֹפֵל בְּכָל פַּח מַחֲמַת "תּמימוּתוֹ"
וְכֵיוָן שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל
רְשָׁעִים מְדַבְּרִים בִּמְקוֹמוֹ על הכל.
חֻלְשׁוֹתָיו יְדוּעוֹת, מוּכָּרוֹת לָעוֹלָם,
וְעַל כֵּן בּוֹ דָּשִׁים בַּעֲקֵב, כְּבָר כּוּלָּם,
כְּשֶׁאֵין בַּחֲצַר הַנָּגִיד בַּעַל-בָּיִת
עוֹלִים כְּפוֹרְחִים הַשָּׁמִיר וְהַשַּׁיִת.
רַק לִשְׂרוֹד בַּתַּפְקִיד, דַּעְתּוֹ נְתוּנָה,
וְלָכֵן אֵין מַבְחִין הוּא ב"כְּבָר נִשְׁתַּנָּה".
מִכָּל עֵבֶר מוּפְנֶה לְעֶבְרוֹ קְנֵה אֶקְדָּח
וְהוּא– נָח בְּבֵיתוֹ בֵּין חֲתָנֵי הַתְּנָ"ך.
מַמְשִׁיךְ לַעֲטוֹר הַבִּירָה בְּחוֹמוֹת
שֶׁל שְׁכוּנוֹת לְמוֹשָׁב אַבְרְכֵי יְשִׁיבוֹת –
מֵחֲמַת בַּטְּלָתַם עֲנִיִּים מְרוּדִים,
מַנְחִילִים בּוּרוּתָם לִנְחִילֵי יְלָדִים.
הַמַּרְחִיב בְּעָרְמָה שִׁכּונֵי הַר-חוֹמָה,
סָפֵק אִם עוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה שֶׁל חָכְמָה.
הַמְּחַרְחֵר מְדָנִים עִם תּוֹשָׁבֵי שייח-ג'ראח:
הָעוּבְדוֹת שֶׁקּוֹבֵעַ – עוּרְבָא שֶׁפָּרַח.
פָּלֶשְׂתִּינִים, תּוֹשְׁבֵי הַשּׁוֹמְרוֹן וִיהוּדָה –
ירושלים לָכם, כַּנִּרְאֶה אֲבוּדָה,
אַךְ נָכוֹן הַדָּבָר גַּם לִסְתָם יְהוּדִי –
שָׁם אֵינֶנּוּ רָצוּי, אִם אֵינוֹ חֲרֵדִי.
פָּלֶשְׂתִּינִי, וּבֵן-יִשְׂרָאֵל נוֹרְמָטִיבִי,
רָמַת-שְׁלֹמֹה–הִיא מִשְׁפַּט שֶׁל שְׁלֹמֹה קוֹלֶקְטִיבִי
יְרוּשָׁלַיִם, אֵלֶיהָ לִבְּכֶם כֹּה גּוֹאֶה,
לֹא שֶׁלָּנוּ, גַם לֹא שֶׁלָּכֶם, תִּהְיֶה:
הַיָּמִין בִּתְשׁוּקָה לֶאֱחוֹז בְּשִׁלְטוֹן
כָּל מְחִיר לְשֵׁם כָּךְ, מְשַׁלֵּם בְּרָצוֹן.
כְּמוֹ לֹא דֵּי סַסְגּוֹנִי פֹּה פְּסִיפַס אֱנוֹשִׁי
הוּא הוֹלֵךְ וּבוֹרֵא אֶת הָעָם הַשְּׁלִישִׁי.
זֶהוּ עָם, חֻקּוֹתֵינוּ אֵינָם חֻקּוֹתָיו,
וְצַוֵּי מָנְהִיגֵינוּ , אֵינָם מִצְווֹתָיו,
קִיּוּמֵנוּ, רַק כְּלִי לְמִמּוּשׁ מִצְווֹתָיו
שֶׁכּוֹלֵא, בִּכְבָלִים שֶׁל בּוּרוּת, יְלָדָיו.
גַּם יִדְחֶה זֹאת יָמִין עַד לַקֵּץ הַיָּמִים –
שָׁלוֹם עוֹד יִכּוֹן פֹּה עִם עַם פָּלֶשְׂתִּין,
אַךְ עִם עָם שֶׁסּוֹגֵד לְצִוּוּי אָדְמוֹ"רִים
לְעוֹלָם לֹא נַגִּיעַ לְשׁוּם דִּבּוּרִים.
[1]מצה - מריבה
