יום ראשון, 25 בדצמבר 2011

אֶרֶץ נֶהְדֶּרֶת שֶׁאֶת בְּנוֹתֶיהָ מְהַדֶּרֶת

שָׂרָה שָׁרָה שיר שָׂמֵחַ:
"הלאה, צר הַמְּנַבֵּחַ!
סורה חושך! נר לי יש
כדי  החושך לגרש!".

שָׂרָה, שָׂרָה, עוד את שָׁרָה –
כבר חַשְׁרַת-עבים  נִקְשָׁרָה,
מֵעֵין-רוֹאֶה הַעֲלִימֵךְ,
שאוזן לא תשמע קולך,
שתהי, כמו נֶחְבֵּאת,
בְּרִיָּה רוֹאָה ולא נִרְאֵית.


אדם ראשון, נם את שנתו –
גנבו ממנו צַלְעִיתוֹ,
וחוה, מזה האבר,
אל ברא: יֹתֶרֶת-גֶּבֶר.
ומראש נגזר הגזר
האשה – רק כח עֵזֶר!
אין אסמכתות ישירות
כמו עשרת הדברות! –
ביניהן ישנה אחת
בענין שמירת שבת.
כל אחד מוזמן לראות
פרק כ' בספר שְׁמוֹת,
שם מונים במפורט
מי ינוח בשבת:
הם, על פי ההלכה:
"אתה וכמובן בִּנְךָ,
ובתך וַאֲמָתְךָ
עַבְדְּךָ, בְּהֶמְתְּךָ,
גם הַגֵּר בַּחֲצֵרְךָ" –
זוהי חבורת "מנוחה".
למוכה בתדהמה:
כן, זה סוף הרשימה...
"אשתך"?  ברור המסר
היא בחבורה הַנֵּזֶר:
כשציבור הבטלנים
מִגַּרְגֵּר בַּעֲדָנִים,
במטבח היא מְטַבָּחָת,
שֵׁרוּתִים היא מְקַנָּחָת,
וכלים הִנָּהּ מַדָּחָת
בפנת מטבח מוּחְשַׁכַת.


אָתְּ, אשר בְּחַרֵךְ האל,
ממבול לְהִגָּאֵל
בחסות קְבַרְנִיט, שְׁמוֹ נֹחַ,
אַתְּ היום  נקראת "מַדּוֹחַ"!
רבנים כאן מתחרים
להמציא לך  איסורים
וגזירה עלי גזירה
כמו היית סִטְרָא-אַחֲרָא.


בך נוהגת רבנות
על פי קוד של רפתנות:
בל נזכיר את החרפה –
איך קובעים מועד חופה,
מה חַָב לה בעל  שֶׁאִתָּהּ?
"שְׁאֵרָהּ[1],כסותה ועונתה" –
שהם חובות של האכר
ל פרתו, (תודה לפר)...
האף אמנם?  כן, אדרבא!
לא מאמין? – קְרָא בַּכְּתֻבָּה!
שער ראשה הם בוזזים
כמו בחג הגוזזים...
לשידוכה, מה קריטריון?
ייחוס הורים, סגולות פריון!
וזהו בדיוק הַסֵּדֶר
בנוהל השבחת העדר.
(אלה מנהגים של רפת,
כלתנו הַנֶּחֱרֶפֶת;
לא בִּכְדִי גּוֹאֶה בי קֶבֶס:
כי "חָרוּף[2]", הרי זה "כֶּבֶשׂ").


כלומר, מבחינתם –
את  סוג ב' של בן-אדם.
על כן קולך – בל יִשָּׁמַע
שער ראשך על כן יוצנע
אפור כשק הוא מלבושך
שמטשטש תוי גופך.
כך לא נשאר  כלל בנשים
מאום מִצֶּלֶם אלהים.


אמנם, גדול ורב כבודך –
כשאת אחרי כתלי ביתך...
מה חבלים לך בנעימים?:
"בעצב את תלדי בנים!


יָלַדְתְּ בן חכם?  עכשו –
מרב שמחה, ירחב לב אב!
ובן אֱוִיל אֵי מקומו?
ככה כתוב: 'תוגת אמו[3]'.
דעת קנות?  זה לך בזבוז,
כי מראש נקבע לך לו"ז
של עבדות סביב לשעון
כשאת קודש לפיריון".
וכל חכמת אשה – בפלך!
יש ספק?!  ממש בת-מלך!!!...


כלל גוברין יהודאין
מדי כל בוקר  מברכין –
שהם לא נעשו  נשים,
למה? – הם היטב יודעים!

מסתבר שהתורה
מְלַבָּה יֵצֶר הרע,
וככל שבה עוסקים,
גם בש"ס ובפוסקים,
כך המחשבה גולה
לכוון "ירכי כלה".
ועל כן, ממש מובן
שנשים, ממש כולן,
יש הרחיק מן התחומים
של הגברים היחומים.
לגבר, סב עד ילד גן,
עד יהא לבר-מינן,
הפיתוי אורב, בצוותא –
בִּבְתּוּלְתּוּלוֹנֶת עד לסבתא.
בכל אשה, בכל צורה,
היא המקור לכל צרה.
לשמור אברך בתומתו –
אמו, שכנתו ודודתו,
ספונות תשבנה בביתן,
כשמנוולת צורתן,
לא נִשְׁמַעָן כלל קוֹלָן
וכך – רחמנא ליצלן[4]!

"שירת נשים" בל תִּשָּׁמַע.
מאיסלם ניטול עוד, מה?
כבר נטלנו שבעתיים,
אך עוד אין, עוד אין עדיין.
כדי תהינה ראויות
מול גבר לשוויון זכויות –
אולי עתה, עת להגשים
מנהג יפה: מילת[5] נשים!!!



[1] מזונותיה
[2] בערבית - כבש
[3] משלי פרק י' י"א.
[4] הרחמן יצילנו.
[5] מחד, "מלת" נשים  במקביל ל"שירת" נשים, ומאידך גם "מילת נשים" במקביל ל"מילת גברים" – התהליך "הכירורגי" של בר המילה.

ד"ר ערן גרף
December 23, 2011‏ כ"ז כסלו תשע"ב

יום שלישי, 20 בדצמבר 2011

כי רוח יזרעו וְסוּפָתָהּ יִקְצֹרוּ[1].

על פי מיטב של המסורת
בין אֵל לָעָם זו התמסורת:
נביא מביא מן השכינה
ההוראות – יד-ראשונה.
מן הנביא אל הכהן
מועברות כמו שהן.
כהן בעם אותן יטמיע
וכך אֵל, עַל עַמּוֹ משפיע.
לאיזה צורך תיאוקרטיה
זקוקה לזו הביורוקרטיה?
נביא, כמותו אידיאולוג,
רואה דברים קצת מרחוק.
כהן-מושל – הוא איש פרגמטי
אמור להיות יעיל ופראקטי.
עולה ובא מתוך עמו
שהוא מכיר כמו את עצמו..
זה טוב לָאֵל, יאה לָעָם:
את זאת אישר אַחַד-העם.
כזה היה המנגנון
אשר ניהל שיבת ציון,
(הרצל וּויצמן – על חזון,
על הבצוע – בן-גוריון),
ואם נפליג בזיכרון –
כך גם משה ואהרון.


יש קֶצֶר לאחרונה
בפרשנות דברי שכינה,
מזאת חדלו מוסדות שלטון
שתפקידם – לתת הטון.
פתאום צצות כאן ישויות
מעל ראשן של רשויות,
ומגדירות לִכְלַל ציבור
מה לו מותר ומה אסור,
מה לְכַבֵּד, מה שִׂים לִשְׂחוֹק
מתי להתעלם מֵחוֹק.


בֵּן-בֶּן-ציון[2], כהן גדול –
מכבר חדל בכלל למשול.
מוקף סביב וגם ממעל
בעדר נביאי הבעל
שהם עושים בו כחפצם
כדי כחם  עוד יֶעֱצָם.
האדונים החדשים,
בעיניהם מקודשים –
רק הגיגי נביאיהם
(בבעלות משלהם).
על המפה יש קו ירוק
שזה מכבר היה לִשְׂחוֹק,
הלא יודע כל תינוק
ששמה גבול שלטון החוק.
כל מי אשר מולם מֵעֵז –
מיד מוגדר כעם-לועז:
אם ערבי הוא או חַיָּל,
רכוב על ג'יפ, או על גמל.
צבא יש שם – למענם,
לשְׁמוֹר אותם מפני עצמם.
אף שצבא הוא בני עמם
שופכים עליו את זעמם,
חותכים צמיגים, צינור בלמים,
רוגמים קצינים באבנים.


כשקבוצה של פוחזים
רכוש פרטי שם בוזזים
או מציתים מסגד או בית –
אומרים שהם...  "שמיר וָשַׁיִת",
או בִּלְשׁוֹן ראש ממשלה:
"עשב שוטה בַּמִּשְׁתָּלָה",
כשהוא נרתע מִלֶאֱמוֹר
לילד שמו: "ארגון טרור"!


אבל ריבון הממשלה,
את הַיַּבְּלִית בְּמִשְׁתָּלָה
הרי יודעים מי ששתל,
ומי שָׂמַח כְּשֶׁגָּדַל...


כתב מרק טוין, זוכר אני –
על "בן המלך ועני".
שָׁם הנסיך, אברך ענוג,
כשהוא צריך מכות לספוג,
הן לא ירהיב איש את עוזו
לחבוט נסיך על עכוזו,
על כן, מוחזק שם בארמון
ילד תּוֹאֵם (ודאי יתום).
נתפס נסיך בְּעֲבֵרָה –
לו מכסחים את הצורה.
שמו, בלשון של חלקות,
רשמית הוא "ילד המלקות".
כמה יוּלְקֶה, זה היקיר?
הכל על פי "תג המחיר".

 והמתנחלים הנ"ל –
קיים אצלם אותו הכלל:
אם ג'יפ סיור חולף ליד
גדרות חצר חוות-גלעד,
שכל ילדון יודע כי
זה מאחז בלתי חוקי,
משלחת מלאכי-רעים
של בחורינו הפורעים,
חשה לגבות "תג המחיר" –
מסע נקם, מאד מהיר.
אך ראש הממשלה אמר:
"זה לא ארגון"  (גם לא מסדר?)
מדים לובשים הם אחידים
מדויקים ומדודים,
מן הכפה אשר מונחת
באמצע מרומי גבחת
ציצית  באורך מדויק,
פאה עדי מרפק היד,
אך כאמור, מי הפורעים?
כולם עונים ב "לא יודעים"
ביבי אמר: "נכביד העונש
עד נבער אותם משורש"...
אף שיודעים את זהותם
והם גאים ב"נקמתם".
הפלא ופלא הדבר,
עדיין איש לא נעצר...

 ידוע כי ארגון טרור,
צריך משורש לעקור.
כמו ליָּנְבּוּט וְלַיָּבְּלִית –
השורשים בַּקַּרְקָעִית
ומגיעים ממרחקים,
מְחַלְחְלִים מַעֲמַקִּים.
אם המקור לא יחוסל
תִּדְשַׁא הארץ שמעל
ושום ריסוס לא יטשטש
ההתפשטות של הפולש.
ואיפה שורש הדבר,
ב"איתמר", או ב"יצהר?
תשובה על כך, כבר נזכרה
בשיר "מורה שֶׁלְזִמְּרָה[3]":
שתלמידיה מריעים
תשובה אחת רק:"לא יודעים!!!"




[1] הושע פרק ח', ז'.
[2] בנימין נתניהו הינו בן של בן-ציון נתניהו.
[3] "המורה לזמרה" עמוס אטינגר, מאיר הרניק. שרה יונה עטרי.

ד"ר ערן גרף
‏כ"ד כסלו תשע"ב December 20, 2011

יום שלישי, 13 בדצמבר 2011

לנשיא בדימוס, בכבוד ונימוס.

קִשְׁקֵשׁ המנעול, ושקשק הַבָּרִיחַ  /  בָּהָה השומר מראשו של צָרִיחַ.
נשיא ונגיד, ובכיר בְּעַמּוֹ  /  המיט הקלון על ראשו – בעצמו.
אבן ראש-הַפִּנָּה נהיתה אבן נגף  /  וחרפה למדינה מגליל ועד נגב.


טרם בא בַּשַּׁעֲרֵי בית פְּקֻדֹּת[1]  הֵחֲבֵשׁ,  /  עוד התריס האסיר והכביר עוד הַכְפֵּשׁ.
על יִצְרוֹ שֶׁפָּחַז, כשנדון – לא נדם  /  וְצִוֵּחַ בקול שכל זאת להד"ם.
זאת אחרי שנקט כל נָפְתּוּל וְתָחְמִיק  /  כְּדֵי הַזֵּם הָעֻבְדּוֹת שכתבו לו בתיק.
הוא הצהיר ששופטיו, לא משפט – רק משפח  /  לוֹ עָרְכוּ ושפכו את דמו הַמְזֻכָּךְ.
"לְחַפּוּתִי מאשמה יש עדים",  כך קָצָב,  /  "עדות מוצקה, שבסיס לה רחב".
(איך אפשר שלאונס, שכלל לא היה,  /  איך אפשר שיהיו לו עדי ראיה?! –
בעוד שכבוד הנשיא, שמורם הוא מעם  /  בפינות  חשוכות הוא הרים המדאם...).
הנושא הוא פניו גם אל מול מרת גילה  /  בתרוץ הבזוי: "א' היא שהתחילה"? –
גבירתו שעמו, מאום אינה מסגירה  /  וסוככת עליו כחומה בצורה.
היא איננה אשה הפושקת שפתיים  /  כל העת הָרָבָּה, היא חושקת שניים.
ומן הראוי אחריה לקרוא:  /  שהיא הגבור הכובש את יצרו.


בבתי המשפט זה חזון די נִפְרַץ,  /  שעל ראש נאשם, גַּג-כִּפָּה פתאום צץ.
העוסק בתורה מבפנים – איש חרוץ,  /  תורתו,  היא מכרזת עליו מבחוץ [2].
ובין העוסקים בתורה מבחוץ,  /  האין לחלקם, תורתם רק תרוץ,
את דרכם הקלוקלת בכך להסוות  /  בעלה תאנה של תרי"ג המצוות?
רבים בין אותם מגלגלי העינים  /  בעצת עורך דין הם נושאים שֵׁם שָׁמָיִם.
בתקוה שאותה אצטלת צַדִּיקוּת  /  תעורר רחמי רשויות השיפוט.
והיה כי שופטים יאשימו השטיא  /  וידונו אותו לישיבה בחד-גדיא [3]
עדיף כבר לשכון באגף תורני  /  שבכלא, (ודאי לא אתם, לא אני
חפצים שם לישב כבחירה האישית)  /  אך עדיף שם – מִשֶּׁבֶת בְּבֵית החופשית  [4]
כלאמר, בבית כלא רגיל בו שׂוֹרֵר  /  חוק הג'ונגל  מבלי מרחם ועוזר.
ותוהה אנכי , וזאת לא מעכשו  /  האין גם נושאי שם שמים לשוא?


בְּתָא בַּאֲגַף,   מבכירי ישראל,  /  שבת אחים  גם יחד: מוֹעֵל וּבוֹעֵל.
אחד, בְּכִיר ש"ס, שר בריאות וּרְוָחָה,  /  מִשֵּׁרוּת לעמו, נטל זמן למנוחה.
הפרת אמונים – עבודה מייגעת  /  באגף תורני הוא מניח הדעת.
השני, שֶׁדָּרַךְ כוכבו בשמינו  /  וָזִיר לכל תיק, בכל ממשלותינו,
עד הִרְקִיעַ לָרֹאשׁ כנשיא המדינה  /  (שם נגלה כמשופע בעודפי אביונה).


לו יהי דבר כתב זה אפילוג  בַּנּוֹשֵׁא,  /  בין עָרוּם כשועל, בין תמים הוא כמו שה,
ובלבד שנזכה כבר סוף סוף לְמָנוֹחַ  /  מאיש  שאותו רצוננו לשכוח.
אבל יש  עם חפצי להזכיר ולומר  /  שוב דברים אחדים שכתבתי מכבר:


...מַר קָצָב, אִם אֻרְשֶׁה הֲגִיגַי פֹּה לֵאמוֹר  /  בְּעֵינַי מְיַצֵּג הוּא – מִין סוּג שֶׁל 'גִּבּוֹר'
שֶׁכִּכֵּב בְּחֶזְיוֹן, בּוֹ גִּלֵּם בִּשְׁלֵמוּת   /  הַתַּפְקִיד הַמְכֹעָר שֶׁל 'גִּבּוֹר תַּת-תַּרְבּוּת'.


מִי שָׂמוֹ בַּתַּפְקִיד?  מִי הָיָה לוֹ זָקוּק?  /  פִּתְרוֹנִים – לְחַפֵּשׂ אֵצֶל צֶוֶת לִיהוּק
שֶׁהִגְבִּיהַּ קַצָּב וְשָׂמָהוּ לְשַׂר,  בעוד הוּא  /  מַעֲיָנָיו הם בְּשׁוּק הַבָּשָׂר.

כָּל צִפּוֹר שֶׁבָּעִיר כְּבָר יָדְעָה לְצַיֵּץ:  /  "נְלוֹזוּת מִדּוֹתָיו" – מֵאָמִיר שֶׁל כָּל עֵץ,
מַה שֶׁכְּלָל לֹא מָנַע מֵרִבּוֹן הַלִּיהוּק  /  לְמָשְׁחוֹ כְּנָשִׂיא, כְּשֶׁהָיָה לו זָקוּק:


בְּמִשְׁפָּט  נִקְבְּעָה אַשְׁמָתוֹ שֶׁל קָצָב,  /  אַךְ יוֹתֵר מִן הַכֹּל,  זֶה קָלוֹן לְשׁוֹלְחָיו.
וּמִכֹּל מִשְׁאָלוֹת, נְכוֹנָה מִכֻּלָּן  /  מִשְׁאָלָה חֲשׁוּבָה – חָרְמּנָא לִצְּלָן!!!

                  ★    ★  ★
טרום תחילת המשפט, אז, כתבתי פרולוג  /  בו שערתי – ינהג מַעֲשֵׁה דמגוג.
בדיוק כך היה, ועל כן למזכרת,  /  להלן פה קטעים מאותה האגרת:


...כִּי הָאִישׁ שְׁטוּף זִימָהּ עוֹד מִשָּׁחַר יָמָיו  /  וְאַשְׁמַאי שֶׁמַּטְרִיד כָּל נִקְרֵית עַל דְרָכָיו.
מִתְחַסֵּד כְּאַבִּיר מנֻמָּס, אַךְ אַדְּרַבָּא  /  כְּשֶׁנֶּחְשַׂף עֵירוּמוֹ, הוּא נִמְצָא שָׁגְלָא-רַבָּא...


...וְעַל כֵּן,  טָעֲנָות סָנֵגוֹרְיָה מִתְּחִילָה:  /  "לֹא אָשֵׁם הַנִּכְבָּד, יַעַן 'הִיא שֶׁהִתְחִילָה',
בַּתַּלְמוּד – פָּרָשַׁת קִדּוּשִׁין – כְּבָר נִכְתַּב:  /  לֹא עַכְבָּר, אֶלָּא דַּוְקָא חוֹרָא – הַגַּנָּב!...
...כְּשֶׁעַלְמָה מַלִּינָה עַל כְּבוֹדָהּ שֶׁחוּלָל,  /  מְחִלִים הֵם עָלֶיהָ  מִיָּד כַּמְּקֻבָּל:
"לָהּ פְּרִי עֵץ הַדַּעַת, נוֹדַע עוֹד לִפְנֵי,  /  בְּדוֹדֵיהָ חָלְקָה, עִם כָּל מָאן דְּבָּעֵי,
מוֹנִיטִין שֶׁל נָּפְקָא לָהּ בַּקֶרֶת יָצְאוּ.  /  מִנַּיִן יָדוּעַ? – הַחֶבְרֶה סִפְּרוּ!"...


...בִּפְנֵי בֵּית הַמִּשְׁפָּט יִפְרְשׂוּ סִפּוּרִים,  /  אֲרֻכּוֹת ימדדו שָׁם רמ"ח אֵבָרִים,
יפרשו כַּוָּנוֹת שֶׁל כִּפְלֵי מַשְׁמָעוּת  /  וישוו בִּזְהִירוּת אַלִּימוּת מוּל מַזְמוּט.
בְּפִנַּת הַלִּיטוּף, הַמִּשְׁמוּשׁ הֶחָטוּף  /  זוֹ חִיבָּה אַבָּהִית? אוֹ סְתָם יֵצֶר חָצוּף?
ילקטו סִימָנִים מִמִּשְׂרָד וּמִגֹּרֶן  /  וְיוֹרִידוּ סְדִינִים עַד מַחֲצִית שֶׁל הַתּוֹרֶן....


[1] בית סהר – מקום בו נאסר המלך צדקיהו שעיניו סומאו.  (ירמיהו נ"ב  י"א)
[2] פראפראזה על מדרש רבא.
[3] בית סוהר – בסלנג על פי אפרים קישון
[4] בית החופשית – בית המצורעים. שם ישב המלך עוזיהו שחלה בצרעת.


ד"ר ערן גרף
‏י"ב כסלו תשע"בDecember 8, 2011

יום שלישי, 6 בדצמבר 2011

דמוקרטיה בסגנון הַבִּיבּיקְרָטְיָּה

היסטרית הכנסת, שוקקת פרקמטיא
של בִּיבִּיקְרָטְיָּה IN, ו–OUT דמוקרטיה.
לאם כל חטאת נחשבת תקשורת,
שֶׁפּוֹצָה פֶּה מחציף בדברים של בקורת.


כְּשֶׁאוֹרְוֶול[1]  הָגָה את "חַוַּת החיות"  /  הוא הבחין בהרבה תופעות מקבילות
בין אורחן של חיות בסביבה החופשית  /  לבין מנהגים של חברה אנושית.
למשל – תופעה ידועה בהיסטוריה  /  שמוכרת בשם של "סימון טריטוריה":
סימון של גבולות תחום מחיה בניחוח  /  שכל המריח יחושה לברוח;
שבירת ענפים או שריטות על גזעים;  /  או שומרים מריעים בקולות נוראים.
למסיג גבול נחשב מתחרה על מזון,  /  על זכויות הרבעה או על כס השלטון.

דוגמא אנושית לתוחם גבולותיו  /  הנו ראש ממשלתנו (עם חבר שריו).
מבוהל וחרד כל העת כדוגרת  /  שבמקום שתדגור – כל הזמן מקרקרת.
ומרוב מאמץ לייצוב שלטונו  /  באשר מעשיו – שם נמצא כשלונו.

הוא שִׁלֵּם כל אתנן וסיפק כל גחמה  /  כדי יוכל בארצנו לשלוט ברמה.
את מפלגת קדימה הסיט לאחורה  /  ואת "עבודה" הוא דחף אל הג'ורה.
מבסס שלטונו על ימין קיצוני  /  ועל כל לאומן ועל כל  תמהוני.
כדרדק האוחז בבובה סמרטוטית  /  ו"שלי מן הבית",  צועק בִּתְזָזִית,
הוא לופת המדינה בגרונה וחונק  /  גם את כל סביבותיה, בעוד הוא צועק:
"זה שלי מן הבית, בית אבות-אבותי:  /  בנציון[2] , זאב [3], כהנא[4]  ושמאי [5]".
חזקה מתבונה היא הַבִּיבִּיוֹגְרַפְיָה  /  שבשמה יקודשו כל תשוקות גיאוגרפיה:
"לְמִקְנַת אברהם מֵעֶפְרוֹן הַחִתִּי –  /  אנוכי היורש, והחוק הוא אִתִּי.
לי שוה כל מחיר, גם בחוץ גם בפנים  /  כדי תִּכּוֹן ברוחם, מדינת בנימין.
כל מי שאיננו אִתִּי הוא נגדי  /  ועל כן לעולם לא יהיה ידידי.
כבודו במקומו, אך מטעם ברור  /  יפורז מממון ומזכות של דבור.
כל מדען המלמד את "מוצא המינים"  /  על פי דרווין – יופלל כעובד אלילים.
חוקי תורשה על שם מנדל הינם  /  מוקצים כדברי רְעוּת-רוח, כולם:
להשתית תורשה על צבעי אפונים  /  האין זו תמצית עבודת אלילים?!
איך נקבעת על פי תורשה הזהות?  /  מי בוחן לב וכליות? כמובן, רבנות?!"

אנכרוניזם הרי זו מכת מדינה:  /  יש קבוצה של קשישים שאינה מבינה
שהארץ הזו כבר אינה שלהם  /  וכבר לא רלוונטי סולם ערכיהם.
מושג "ציונות" כבר הוגדר מחדש,  /  ערכי יהדות גם שונו כנדרש.
לכללי דמוקרטיה קובעים מגבלות  /  כמו שבעל חיים מגונן על גבולות.
"היסטרית הכנסת, שוקקת פרקמטיא  /  של בִּיבִּיקְרָטְיָּה IN, ו–OUT דמוקרטיה".
לאם כל חטאת נחשבת תקשורת,  /  שֶׁפּוֹצָה פֶּה מחציף בדברים של בקורת.
תחלואיה – הינם ידועים. בגדול:  /  פשוט, בה מושלים  הבוגדים מן השמאל.
על כן יעברו נדבכיה שִׂדּוּד  /  ויוצבו בראשה נֶאֶמְנֵי הליכוד.
כל מגיש שאיננו "צולח מסך",  /  כל כותב שאיננו אלוף של תנ"ך,
לא יוכל בתפקיד להמשיך ולפעול  /  (פרטים – קרן נויבך דוגמא היא לכל).
המידע יְדֻוָּח בצורה פוזיטיבית  /  ולכל תְּשֻׁוֶּה אוירה אסרטיבית.
חושו אחים חושו, נרים פעמינו,  /  חושו אחים, להציל את ארצנו.
כי ארץ, בה בקשנו מנוחה ומרגוע,  /  הולכה ונכבשת בשלטון של הזרוע.
נמחקת כליל ישראל הישנה,  /  כדי "תשתוק  הארץ ארבעים שנה".
על תפארת מולדת מוקמת חורבה.  /  זעקי, זעקי נא, ארצי אהובה!!!
[1] ג'ורג' אורוול, Animal Farm, 1943-44
[2] אביו הרביזיוניסט של מר נתניהו
[3] זאב ז'בוטינסקי
[4] הרב מאיר כהנא, אבי הלאומנות הגאה והכוחנית.
[5] בית-שמאי – הגישה הנוקשה והשמרנית לעומת בית-הלל שגישתו רגישה ופתוחה יותר.


כתב ד"ר ערן גרף
‏ט' כסלו תשע"ב  December 5, 2011