לְכֹל שִׁוַּע למנוחתו
תחתי גפנו וּתאנתו:
כְּשֶׁהֵקִיץ מִלֵּיל שְׁנָתוֹ
את זה מצא בסביבתו:
גלעד שליט שב לביתו / (תודות לְהוֹד מעלתו,
אשר ממש כמו חסידה / אל חיק האם הביא יַלְדָּהּ(.
אף דפני ליף, את אָהֳלָה / אשר בקצה שדרה – קִפְּלָה,
יען כי ראש הממשלה / קְבַל כל העם, הבטיח לה –
כי במהרה לה יתברר / שסדר פה יהיה אחר,
סדר חדש, אשר ידהים / חוֹזֵי חָזוֹן אחרית ימים:
בריאות לַסָּב, חינוך לטף, / במחיר סביר סחורות-מדף....
זוכרים כיצד נֶאֱמָנוֹת, / הובטח כִּנּוּן שתי מדינות
ממערב לִנְהַר ירדן, / (אך – זו שלנו, זו גם כן...
ואין בַּהַבְטָחָה מְאוּם / בכדי הקנות כניסה לָאו"ם),
נאום נחוש כלפידות / הבהיר לַכֹּל את העובדות,
ובהבל פה הוסר איום / שפלשתין תהיה באו"ם.
לְכֹל שִׁוַּע למנוחתו / תחתי גפנו וּתאנתו:
כְּשֶׁהֵקִיץ מִלֵּיל שְׁנָתוֹ / את זה מצא בסביבתו:
לא קוטג' ולא בּוּלְבּוּסִין, / רק מְנֵה, מְנֵה, תְּקֵל וּפַרְסִין[1].
סָפְרוּ ברק וביבי, כאן, / הצנטריפוגות של איראן,
בקול גדול יצאו לזעוק: / "קְרֵבָה היא שְׁעַת גּוֹג וּמָגוֹג,
אומות עולם, כאיש אחד / מַגְּרוּ מיד את אחמדיניג'אד!!!
אם לא עכשו יפול דבר, / הרי הזהרנו זה מכבר,
שעל אפן וחמתן / של כל מעצמות עולם –
אנו, כָּלָה וְנֶחְרָצָה / נצא לבד להפצצה".
ובענין חשוב כזה / השמיניה, בְּרֵישׁ גַּלֵּי
דנה בפרץ וצווחה / עד כל עולם כמרקחה.
הן ביבי וברק רומזים / לטרכטנברג בלשון רָזִים,
שאם חפץ הינו כל כך / שַׁפֵּר מצב של האזרח,
ישיג כספים מכל מקום / רק לא תקציב הבטחון!
והאיראנים? – היינו-הך / אם יש להם דעה על כך,
הנם מחוץ לענינים / כי הם עברית לא מבינים...
פלשתינאים, עד מאד / מחוסרי טיפת כבוד.
כשמועצת בטחון / דחתה אותם באי רצון,
אמרו: נחדור מן החלון! / לכך ארגון הכי נכון...
אונסקו! אשר כמדומני / עוסק בכל אספקט הומני,
קִבְּלָם בסבר של פנים / אל חיק משפחת העמים.
אותם, אשר נקמת הדם / הינה יסוד בְּמִשְּׁנָתָם;
אלה, אשר נשים אצלם / לא נחשבות כבני אדם...
(לא שאצלנו מהלכים / ברחובות רק מלאכים...
אך בעולם הפרימיטיבי / אצלנו זה כבר נורמטיבי).
לנתניהו, איש הָרֶגֶשׁ, / כמו נאנסה צפור הנפש.
והוא, כמו שולף מהיר / הרים את נס "תג המחיר":
"כעת חיה, דירות אלפיים / אני אבנה בירושלים".
חשבנו אנו, לתומנו / זו אַהֲבַת בנין ארצנו.
אך הוא, במצח נחושה / מצהיר: "זה אקט של ענישה...".
לנו, ירד האסימון: / זו ברית תועלת – דת-שלטון,
והוכחה שהוא נחוש / לא להרפות מן הכיבוש.
זו גם (רק הוא יודע למה) / סטירה בפני נשיא אובמה,
(אשר ככל שיתגמש / הוא לא יבין המתרחש).
מהי, כך אנו למדים / סטירה על לְחִי ידידים?
הן זהו, אליבא כל שטיא, / מנהג ליבוב, של רב עובדיה.
וכך, בשעת בין-קַשְׁקָשׁוֹת[2] / לומדים אנו עובדות קשות:
שפטפוטי מדינאים / עוד לא הרסו אף כור-גרעין;
שינוי במחירי אַפְסַנְיָה / זהו חלום שֶׁבְּאַסְפַּמְיָה;
התנחלות אינה חזון, / אלא שיטת קְנִיַּת שלטון,
והצהרה מפורשה / שזו שיטה של ענישה;
קפיטליזם, שבינתיים / בשאר עולם - פשט רגלים;
אצלנו – ביבי שוב יחזור, / לכל מכאוב – הוא המזור.
ראש ממשלתנו הנכבד, / בִּמְטוּתָא, זכור דבר אחד:
ההגה אשר בְּיָדֶיךָ / לא של ספינת חלומותיך,
ולא של מכונית קרקס / שמתנגשה בכל שֶׁזָּז.
זה הגה של ספינת עמנו, / בה ילדינו וּנְכדינו.
פנינו לא לִקְרוּז לָשׂוּחַ, / ואין לנו כסוי ביטוח.
רק בִּתבונת הַקַּבַּרְנִיט / תלוי עתיד של התכלית:
לחיות כאן בשלום, כמו עם, / עם במשפחת האדם.
כאן לא נוואדה, כאן לא רִינוֹ / וגורלנו לא קזינו.
