יום ראשון, 2 באוקטובר 2011

מציאוּת או רק חלום:מה בין "צִיּוֹן" לבין "שלום".

ראשון-לציון-מערב,
בבוקר יום ראשון של סְתָו,
בִּרְציף בית-נתיבות חדש
הוֹמֶה שר-תחבורה נרגש.
בעוד דקות ספורות ממש,
תבלום ליד רציף חדש,
רכבת ראשונה, אשר –
תחנוך הַקַּו הַמְגַּשֵּׁר
בין עִבּוּרֵי ראשון-ציון
לבין "שלום"-על-אַיָּלוֹן.

כן, דווקא כץ הוא הראשון
קְשׁוֹר "ציונות" אלי "שלום".

עבור השר, זו השמחה –
נִדְבָּךְ בדרך למלוכה:
כך עוד מחלף, עוד תחנה,
בכל רחבי המדינה,
נוסף עוד שלט לא קטן
"כאן כץ השר – הותיר סימן",
כדי אזרח הבא לִבְחוֹר –
את כבוד השר ייטיב לזכור.

כל מצלמה כבר מפוקסת –
אך הרכבת לא נכנסת;
ופני השר מִתְכַּרְכְּמִים
(רואים היטב בצילומים).
והוא מזיע, מתרוצץ
ועוד מעט ויתפוצץ,
שכן בצו-על-תנאי אִיֵּם
כְּדֵי הארוע יִתְקַיֵּם,
אבל למרות זאת – אין רכבת
ואין צילום גזירת הסרט.
שעה נָקְפָה, גם שעתיים –
וכבוד השר – כמו קְטוּף אָזְנַיִם.

על מה ולמה השביתה?
נושא מוּכַּר – שוב, הפרטה!
הן זה עתה הִכּוּ על חטא,
ההפרטה הינה כעת –
מלה גסה, אך ממשלה,
היא ממשיכה לה בשלה...
ועוד הֶקְשֵׁר מוזכר היום
בין ציונות לבין שלום;
וזאת בקשר לנאום
של נתניהו, שם באו"ם.
(בזאת הן כל פרשן כבר דש
אוסיף עוד נֹפֶךְ, קצת חדש).

ביבי מצהיר, אצלו מְקוֹם
הציונות – לפני שלום.
זאת, כאשר לציונות
מכבר אין הגדרת מַהוּת –
כי ציונות מכבר הפכה
מושג דמוי "כבקשתך":
כל ציוני מניף דגלים
לפי מה לו – הכי מתאים.

נדמה לי, אורך הנאום
הִשְׁרָה עלי רוב שעמום,
שכן הכל כבר נאמר
בכל נאום של זמן-עבר.
סבורני – לא מספיק הודגש
גודל-קורבן אשר הוגש
במחווה מול היריב
עת שהוקרב כל גוש קטיף,
והפינוי האכזרי
אמור היה לשאת הפרי
של יצירת הדדיות
ביחסים עם הָרָשׁוּת.
מה שקבלנו בתמורה –
הוא במלה אחת – סטירה!
וזה מקשה מאד היום
עֲשׂוֹת ויתור לשם שלום...
עדיף היה לשאת נאום:
חמש דקות: פתיחה / סיום
עם חזרה על הדוגמה
של הצביעות האיומה.
כאבן צללו דברים,
טבעו במים אדירים,
כמו שֶׁשׁוֹרְרָה מרים
בַּהוֹדָיָה: "שירת הים".

בישראל, שְׂפַת העברית
שפה רשמית ועיקרית.
גם בתבל, לבל נשכח –
מוּכֶּרֶת כִּשְׂפַת התנ"ך.
בישראל, לא מעכשו,
עברית שגורה לכל תושב
תהי דתו אשר עִמּוֹ,
לא משנה מה שפת אִמּוֹ.

כשראש ממשלת מתעקש
ובמסגרת מו"מ, דורש
דרישה שהיא קצת מוזרה:
הנו תובע הצהרה
שישראל היא יהודית.
האין דרישה זו תמהונית?
זו ארץ ששפתה עברית
וְמוּסָרָהּ – לוחות הברית,
בה שליש מכל הנולדים
צאצאים של חרדים.

מה עוד נחוץ כְּדֵי להַפגין
שזו ארצם של יהודים?

הלא ידוע כבר מאז
שההולך – בקושי זז,
וּמְגַעְגֵעַ בקול עז –
אין כל ספק שהוא ברווז.

יתר על כן, לשם אַדְנוּת,
והפגנה של רבונות,
היה כבוד הרוה"מ מֵטִיב
אילו נשא דברים מפיו
קבל עצרת הכללית –
בשפת מדינתו – עברית!

ביבי חמד לו מְשׁוּבָה:
בלשון ערבית לקרוץ תשובה.
ו...לא נעים לי להגיד,
אך "דוגרי" – זו לשון טורקית,
אשר עדיף לשמור לזמן
של מפגשים עם ארדואן.

ד"ר ערן גרף

כ"ו אלול תשע"א September 25, 2011

אין תגובות:

פרסום תגובה