יום שבת, 18 בספטמבר 2010

צָחִיקָלוֹן

יַקִּיר קַרְתָּא, נָגִיד וְשַׂר, / נֶחְשָׁד – מֵפֵר כְּלָלֵי מוּסַר,
 וְעַל כָּל מַעֲשֵׂה הָרֶשַׁע / הוֹסִיף הַנַּ"ל גַּם חֵטְא עַל פֶּשַׁע:
הוּא הִתְהַדֵּר, כְּמוֹ תֻּכִּי / בַּמַּעֲשֶׂה הֲלֹא חֻקִּי,
וְלֹא בַמִּסְתָּרִין – בִּכְתָב! / אֵיךְ יִתְכַּחֵשׁ לָזֹאת עַכְשָׁו?


אָמַר שׁוֹפֵט לַחָ"כְּ סוֹרֵר, / צָחִי, כַּתַּר נָא לִי זְעֵיר:
הָעֲבֵרָה, אֲשֶׁר עָבַרְתָּ, / כְּשֶּׁהִכְּחַשְׁתָ – אָז שִׁקַּרְתָּ?
וְאִם הַכֹּל הוּא לָהַד"ם, / אָז לָמָּה הִתְרַבְרַבְתָּ סְתָם?
וְאַתָּה, עַל פִּי עִנְיַן – / עבריין אוֹ סְתָם שַׁקְרָן.
כְּשֶׁפָּסְקוּ אֶת פְּסַק-הַדִּין / הִתְבָּרֵר לְכָל דִּכְפִין:
עַל עֲבֵרָה, אַף כִּי נִמְסַר / שֶׁמִּן רָאוּי לָהּ – מַאֲסַר,
צָחִי יָצָא לְלֹא אַשְׁמָה / (חִישׁ עָרַךְ חִינְגָּא שְׁלֵמָה),
רַק לֹא שָׁם לֵב , שֶׁהוּא הֻרְשָּע / "שַׁקְרָן עִם מֵצַח נְחוּשָׁה!"
"שַׁקְרָן", הַיּוֹם כְּבָר, בְּחַיָּי, / לְאִישׁ צִיבּוּר – בְּקֹשִׁי גְּנַאי,
אַךְ הַשּׁוֹפֵט הוֹסִיף לִנְאוֹם / שֶׁהוּא שׁוֹקֵל הַטֵּל קָלוֹן.
קָלוֹן – לְאִישׁ לֹא מְלֻמָּד / נִשְׁמַע מוּשָׂג עָתִיק, כְּמוֹ "סָד"
אוֹ כְּמוֹ שְׂרֵפָה שֶׁל מְכַשֵּׁפוֹת. / אַךְ אַל לָנוּ בְּכָךְ לִשְׁגוֹת:
"קָלון" – מַשְׁמַע לְאִישׁ צִבּוּר / שֶׁהוּא נֶחְשָׁב ל"סוּס גָּמוּר".


כְּשֶׁנּוֹכַח, רַבֵּנוּ צַח / שֶׁהַמַּצָּב הוּא עַד כְּדֵי כָּךְ,
גִּיֵּס מִיַּד אֶת כָּל הַכּוֹשֶׁר, / לִמְצוֹא לוֹ מְלִיצִים שֶׁל יֹשֶׁר.
אֵלֶּה, הִרְחִיבוּ הַדִּבּוּר: / "הַנֶּגְבִּי – נֶכֶס לַצִּבּוּר,
וְאֵין זוֹ כְּלָל גֻּזְמָא קְטַנָּה: / הוּא בֵּין אוּשִׁיּוֹת הַמְּדִינָה;
שֶׁהוּא מָזוֹר וּמִגְנָנָה / לַמָךְ, לַזָּקֵן וְלִזְקֵנָה;
בְּטֶרֶם שֶּׁאִמּוֹ עוֹד הָרָה / הוּא כְּבָר יִבֵּשׁ בִּיצוֹת כָּבָּרָה;
הוּא גַּם הֵקִים חוֹמָה-מִגְדַּל / בְּנִיר-דָּוִד (הִיא תֵּל-עָמָל);
עֲלֵי כְּתֵפַיִם הוּא הוֹרִיד / מַעְפִּילִים בְּחוֹף עָתְלִית;
וּבְחֵרוּף נַפְשׁוֹ, כִּמְעַט – / הִגִּישׁ יָמִית, לסאדאת"
מִכָּל מְצַחְצְחָיו, בָּרוּר – / הֵגִיחַ צָחִי – כְּבַרְבּוּר.

אִם יֵשׁ לוֹ רֵקוֹרְד כֹּה מַרְשִׁים / אָז לָמָּה אֵלֶּה הָאִישִׁים
צְרִיכִים לִמְנוֹת אֶת כָּל שְׁבָחָיו, / הַאֵין הוֹלֵךְ שְׁמוֹ לְפָנָיו?
אֶפְשָׁר שֶׁגְּזַר-הַדִּין גָּזוּר / מִמּוֹנִיטִין אִישׁ בַּצִּבּוּר?
אוּלַי בִּזְכוּת אִמּוֹ גְּאוּלָה / יֻמְלַץ: בַיֶּלֶד אֶל תִגְּעוּ לָהּ!

תּוֹהֶה, חוֹכֵךְ כָּל אִישׁ בַּר-דַעַת: / הַמְּדִינָה פֹּה מִשְּׁתַּגָעָת?
אִם אִישׁ עוֹשֶׂה דְּבָרִים שֶׁל-דּוֹפִי / הָעוֹנֵשׁ – מַה קָשׁוּר לְאֹפִי?
הַאֵין זִיקָה דַּי יְשִׁירָה / בֵּין עוֹנֵשׁ לְבֵין עֲבֵרָה?
הנגבי, עוֹד אֵינוֹ יוֹדֵעַ / הַכְּלָל: "כָּל המוֹסִיף – גּוֹרֵעַ?!"


לְצָחִי לֹא סוֹפְרִים עַכְשָׁו / אֶת זְכוּיוֹתָיו, – רַק מַעֲשָׂיו!
גַּם אִם אוֹתָם אִנְטֶלִיגֶנְטִים, / עַכְשָׁו עִם רֵיחַ דֶטֶרְגֶנְטִים,
וְכָל אוֹתָם מַרְבֵּי-בּוֹרִית / אף לֹא יָשִׁיבוּ לוֹ בְּלוֹרִית,
וְאֵין דְּבַר שֶׁקֶר כֹּה נִבְזֶה / כּוֹבְסִים פָּשׁוּט – בְּהֶבֶל פֶּה!
סְבוּרַתְּנִי, זֶה גּוֹבֵל כִּמְעַט / בְּהַטְרָדַת בֵּית-הַמִּשְׁפָּט!!!

וּמִי הֵם אֲחַשְׁדַּרְפְּנִים / שֶׁבְּשִׁבְחוֹ אָמְרוּ דְּבָרִים?
מַמָּשׁ צַמֶּרֶת הַשִּׁלְטוֹן / וְכָל אוּשִׁיּוֹת הַבִּטָּחוֹן,
וּשְׁלַל אִישִׁים מִן הַמִּמְּסָּד / וְגַם צַמֶּרֶת ה"מוֹסָד".


שָׁאַלְתִּי אָז: נוּ, מַה רְבוּתָא / בְּ"כַזֹאתִי" מִין חַבְרוּתָא?
נִסְקוֹר יַחְדָּיו הָרְשִׁימָה / (שֶׁלְּעַצְמָהּ דֵּי מַרְשִׁימָה):
רֹב הָאִישִׁים הַנִּכְבָּדִים / הָיוּ / עֲדַיִן, חֲשׁוּדִים
וְאֵין אֶחָד רָאוּי לְשֶׁלֶט: / "טַלִּית שֶׁהִיא כּוּלַּהּ שֶׁל תְּכֵלֶת".

חֲזַ"ל - וִיאַשֵּׁר מָרָ"ן – / קָבְעוּ כְּלָלִים לוֹ, לְדַיָּן:
"אֶל תַחֲרוֹץ לְאִישׁ דִּינוּ / עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ".
כֵּן, חֲבוּרַת עֵדֵי הָאֹפִי, / לְזֶה הַכְּלָל, מַתְאֶמֶת – יֹפִי !:
שֶׁכֵּן בְּכָל הַדְרַת כְּבוֹדָם / אִם נְפַשְּׁפֵּש – כִּמְעַט כוּלָּם,
כְּבָר נֶחְשְׁדוּ בַּעֲבֵרוֹת, / וְנֶחְקְרוּ בַּחֲקִירוֹת,
(וְשֻׁתָּפִים לְחַפּוּתָם / ויינשטיין וּויינרוט, גַּם וְגַם).

עַל כֵּן, יוֹדְעִים הֵם מְקוֹמוֹ / שֶׁל נֶאֱשָׁם, כְּשֶׁבָּא יוֹמוֹ,
וּמִי כְּמוֹתָם רָאוּי לִשְׁפּוֹט / עַל עֲבֵרוֹת שִׁלְטּוֹנִיוֹת.


ד"ר ערן גרף


‏י' תשרי תשע"א September 18, 2010

יום שלישי, 14 בספטמבר 2010

כזה... כאילו...

בנימין, בן-זְקוּנָיו של הָאַב יעקב,
הוא ראשו של שׁוֹבָל בנימינים לָרֹב:
ז'בוטינסקי והרצל – דומים, אך שונים –
הוֹזִים וּפְּרָגְמַטִים, שניהם – בנימין;
עוד זוג בנימינים, זה את זה לא יָדָעוּ
האחד – "השלישי[1] " , האחר – נתניהו.
פנטזיונרים שניהם, חובבי מסעות,
בנימין השלישי הוא בן דמות דון-קישוט,
שהיה מְיַצֵּר מצבים די גְּחוּכִים,
אך בכך לפחות לא סיכן אזרחים.


נתניהו זָכַה בְּתַפְקִיד ראש ממשלת,
מחויב הבטחות של קודמיו בשושלת.
התחייבות ראשונה היא "מפת הדרכים"
 – זו תכנית אזורית ליישוב סכסוכים.
מִתְיַמֵּר לְעַצֵּב פה "מולדת צמרת",
אבל ראש-ממשלתנו, בוגר הסיירת,
מְנַוֵּט בַּמַּסְלוּל של "מַפַּת הדרכים"
כשאנחנו אחריו, בְּבִטְחָה מְהַלְּכִים.
אך הדרך הוֹלְכָה וְנִהְיֵית מתמשכת,
עַד נִדְמֶה שהחליט מנהיגנו ללכת
בְּעִקְּבוֹת של רבנו משה המפואר –
שהמשיך במסע – עד מות דור המדבר;
נתניהו ממשיך וצועד בַּמִּדְרוֹן
אולי עד מותו של שְׂמֹּאלָן אַחֲרוֹן.
אולי, בַּסַּיֶּירֶת, רֵעִים כמו אֵהוּד [2]–
הם סִמְּנוּ לו דַּרְכּוֹ בַּל ילך לְאִבּוּד,
וּמָנְעוּ כך ממנו הֱיוֹת לְחֶרְפָּה –
כי האיש לא יודע לקרוא הַמַּפָּה?
וכ"עִיזָה עִוֶּרֶת" הולך בראשנו,
מִדְּחִי אֱלֵי דֶּחִי מוליך גורלנו.
לְאוֹבָּמָה אציע, (אני מהסס)
שֶׁיּוּתָן לו בִּמְקוֹם המפה – GPS !


למרות שֶׁמָּאוּס הָאֵזוֹר על כולם,
כי עַמָּיו אוחזים לעצמם בִּגְרוֹנָם,
מְסָרְבִים להבין ש"מַשָּׂא וּמַתָּן"
ל"מַתָּן" אשר בו, יש תפקיד לא קטן.

יוצא בִּיבִּי לְמוּ"מ, כְּשֶׁרַב הֶחָשַׁשׁ
שֶׁגְּדוּשָׁה אַמְתַּחְתּוֹ בִּגְּבַבָה וּבְקַשׁ.


אם יַחְפּוֹץ לֶאֱחוֹז הַמַּקֵּל בִּקְצוֹתָיו –
כְּשֶׁאָרוֹך הַמַּקֵּל מִמּוּטַת זְרוֹעוֹתָיו –
שיזכור, כל קַוֵּי-האשראי כבר סגורים
וכל נפש נָקְעָה מאותם סיפורים;
מפגשים ברחבי העולם הם לו חג,
אך מולו, בני שיחו, עם מבט קר של דג.
הוא איננו מַחְכִּים, וְעֵינוֹ לֹא נִפְקָּחָת
כְּשֶׁיַּד מְצִיאוּת עַל מִצְחוֹ שׁוּב טוֹפַחַת.


להלן מַעֲשֵׂה תַּחְבּוּלוֹת וְעָרְמָה
שֶׁקָּרְסוּ מוּל בִּינָה שֶׁל עַלְמָה חֲכָמָה[3] :
נסיך עשיר ויָפֶה וְאָהוּב על עַמּוֹ,
אך אשה לא היתה לו, לְצַעַר אִמּוֹ.
כְּשֶׁנֵּאוֹת הוא סוף-סוף לְהַקְרִיב בְּתוּלָיו
הוא הכתיב לאמו ואביו את תְּנָאָיו:
חֲפֵצָה לה נַפְשׁוֹ בְּעַלְמָה בַּת-בינה
שֶׁשְּׁנִיָּה אין כמותה בְּרַחֲבֵי מְדִינָה.
וכיצד תִבַּרֵר זוֹ כְּלִילַת הַמִּידוֹת?
לכך הוא הכין שְׁלִשִׁיָּה של חידות:
"תבוא עָדָיו, זו האוהבת –
*גם רְכוּבָה, גם לא רוֹכֶבֶת;
*גם לְבוּשָׁה, גם לא לוֹבֶשֶׁת;
*שָׁי מַגִּישָׁהּ, גם לא מַגֶּשֶׁת".
החידה נראתה עמידה לְפִצּוּחַ
וְקִוָּה הנסיך עֵת רָבָּה עוד לָשׂוּחַ.
עַד הוֹפִיעָה מֵאֵי בַּת דַּיָּג עֲנִיָּה
דַּל-יָפְיָהּ, בלי יִחוּס וְחַסְרַת נְדוּנְיָה,
תבונתה – עד אין חֵקֶר, מַעֲנָהּ מְלּוּטָשׁ,
לנסיך היא הכניסה כך – "מָרְסְ מְשֻׁלָּשׁ":
*עֵז מְהַלֶּכֶת פּוֹעָה בין רגליה
ובכך בְּסָפֵק אם רוכבת עליה;
*רֶשֶׁת דַּיָּג על גופה השזוף –
גם עֵרוֹם, גם עוֹטָה סוּג של כְּסוּת על הַגּוּף;
*וְהַשַּׁי שֶׁהִגִּישָׁה – יוֹנָה צְחַּת אֶבְרָה
שֶׁפָּרְחָה מבוהלת לִמְרוֹם התקרה;
וככה, שׁוֹלַת הדָּגִים הַנֶּחְבֵּאת
היא שָׂרְתָה בְּחָכְמָה, וּמַלְכָּה מִתְּמָנֵית.

בְּתִּחְכּוֹמֶת פְּתַּלְתֶּלֶת , אתה ביבי – אַשָּׁף,
ובכך הִשְׁתַּעֲשַעֲתָּ מאז עד עכשיו,
הִפְלֵאתָ לָחוּד חִידוֹתֵיךָ כל-כך –
בִּמְיוּחָד בַּזִּירָה של חידון התנ"ך,

 
בזירה מדינית – יש בשורה עצובה,
המשחק הוא כיום – ב"אמת או חובה".
וּבְזֶה המשחק, אם תמשיך בִּדְרָכֶיךָ –
בִּמְהֵרָה תַּרְהִיבֵנוּ בְּהוֹד מֵבוּשֶׁיךָ.
מִכְנַסֵיךָ מִמְּךָ כִּי יֻקְּחוּ עֵרָבוֹן –
מִבּוּשָׁה אֶת פָנֶיךָ – לא יְכַס חִוָּרוֹן.
לכן, בְּעֵת שֶׁתִּשְׁקוֹל אֶת עָתִיד צְעָדֶיךָ
זְכוֹר שֶׁבְּנֵי עָרוּבָּה הִנְנוּ בְּיָדֶיךָ!!!

[1]"מסעות בנימין השלישי" למנדלי מוכר ספרים.
[2]אהוד ברק, מפקדו של ביבי בסיירת מטכ"ל
[3]כנראה שמאגדות האחים גרים.


ד"ר ערן גרף
‏כ"א אלול תש"ע August 31, 2010

יום רביעי, 8 בספטמבר 2010

מֵאִיץ בַּשָּׁעוֹן וּמַרְבֶּה הַשָּׁאוֹן

לכב' שר הפנים, מר אלי ישי,

אֶלִי! (אני נרתע. ככה, אֵלִי, מתחיל השיר "הליכה לקיסריה" של חנה סנש). אתה המשהו כמעט הכי קרוב לאלהים שאני מכיר בסביבה, אבל עם כל הכבוד, עדין... הַנִּנְהֹג מנהג של קרבה, לפני החגים? הָאֲכַנֶּךָ בשם קִצּוּר "אֶלִישׁ"?
רועה נפלא אתה לעדרך. אתה שר הפנים והחוץ ושר הרוחה ושר החינוך ושר התחבורה ושר הבינוי והשכון, ממשלה שלמה אתה עבורם, ועבורנו...
מְאַנֵּס אתה את הממשלה לאשר כל חוק שעולה בדעתך ואז, מתיצב כצור איתן מאחורי החוק. ("יש חוק במדינה", ענית למרת נתניהו בענין ילדי העובדים הזרים. "יש חוק במדינה" ענית למקטרגים על הנהגת שעון החורף בטרם עת).
אֶלִישׁ נֶאֱדָרִי, בִּשְׂגִּיבוּתְךָ אתה הופך בהדרגה לאיתן טבע. כֹּחֲךָ מעבר לְכֹחוֹ של בן-אנוש רגיל.
ביום הרביעי לבריאה נקבעו המאורות בשמים. רק פעם אחת מאז, התערב מישהו בסדרי הבריאה – יהושע בן-נון, אשר עצר את השמש והירח במסילותם ("שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון").
ועד שַׁקַמְתָּ אתה, לא עלה בידי בן-אנוש לחזור על הפלא.
מקדמת דנא, בימי הַכִּפּוּר, מתענים ישראל בכפן. בשלהי היום, הַכַּרְכֶּשֶׁת לָאִצְטוֹמְכָא מקשקשת, משוועת לְפַת-בָּגָהּ. בעוד כך, השמש כמו "בגבעון דום", כמו איננה זזה והכוכבים? כמו קפאו במסילותם, ואין מושיע. המתענים ממיתים עצמם בתענית בבתי-הכנסת, או צמים בביתם או יושבים ב"כלא מעשיהו".
עד שַׁקַּמְתַּ אֶלִישׁ... וכמעשה יהושע בן-נון מעשיך. אָמַרְתָּ לשמש: "אוּצִי בִּמְּרוֹמַיִךְ אל מחוזות לֵילֵךְ" וְתֶחְשַׁךְ הארץ, ויקדימו כוכבי שמים לגאול את המוני הקדושים המקיימים מצות תענית, ממצוותם.
וּכְזֶה העושה ממלכת היום לממלכת הלילה וממלכת הלילה לממלכת היום, וַתַּעַשׂ שעון החורף בקיץ, מעשה נסים שלעד יסופר בו.
המוני עָמֵלֵינוּ, יֵצְאוּ לעמלם לעת שֶׁצָפְרִירֵי הבוקר כבר פרחו לדרכם, וכבר חמה ברום הרקיע. עת ישובו מעמלם וְחָשָׂךְ כבר היום עליהם בטרם עת.
זאת ועוד, עונת שנה זו, עונת נדודי הַחֲסִידוֹת אל ארצנו ולעומתן – נדודי הַחֲסִידִים מארצנו, היא. מִבֵּין מיטיבי הַטּוּס, אלה היורדים לֵילֵךְ אצל מדינות הים בַּמְּכוֹנוֹת המעופפות, אלה שערלים מְנַּהֲגִּים אותן בשחקים –יקדימו צאתם לדרכם בשעה תמימה ותהא שנתם נעשקת בשעה תמימה.
אלה מִצֹּאן קדשנו, המתקדשים לקראת התענית ברכיבה על אופניהם החדשים, תהא החשיכה אופפת אותם בטרם עת וסכנות רבות אורבות להם.
מורגלא לאמור: "לא צריך לשתות את כל הים בכדי לדעת שהוא מלוח". שַׁלָּמָה נהא מתענים בִּשְׁעוֹן חורף לעת חרבוני הקיץ, רק למען השרויים בתענית שֶׁמִּשְׁכָה יממה אחת בלבד, בין על פי שעון זה או על פי שעון ההוא? וגם מתוך יממה זו, הרי מצוקתם היא רק לעת עַרְבּוֹ של היום?
כַּתַּר לי זְעֵיר: על פי שעון החורף, לעומת שעון הקיץ, הרי תתחיל התענית מוקדם בשעה אחת ותבוא אל קצה מוקדם בשעה אחת, אך משכה הרי לא ישתנה! ומה הועילו חכמים בתקנתם? האין כל העיסוק הזה בחזקת "משחק בנדמה-לי?"
אֶלִישׁ, הרי איש רב-תחבולות הנך. מדוע לא תתקן תקנה על פיה, בצהרי ערב יום הכפורים יקודמו מחוגי שעוניהם של הצמים ומורי השעות בבתי-הכנסת, בשעה אחת, ובמוצאי יום הכפורים, יוחזרו למקומם?
ולחליפין, מכוני מחקר העוסקים בטכנולוגיות על פי ההלכה, רבים המה במדינה. שמא יקומו אותם עוקרי הרים וטוחניהם זה בזה, ויתקנו מכונת שעות, אשר ביום הכפורים, מאיצה את מהלך מחוגיה, ובכך יתקצר יום התענית בְּשִׁעוּר שאתה וחכמיך תקבעו.
ובא לציון גּוֹעֵל !!!
סלה.

ד"ר ערן גרף


‏כ"ט אלול תש"ע September 8, 2010

יום ראשון, 5 בספטמבר 2010

"צַיָּד הַצְּבָעִים"

טעות באיות שמו של סרט ממלחמת ויט-נם? לא, זהו מעשה במנהיג ויטאלי, שאיננו נם, מסוכני התרבות של האל, לוחם לישועת ארץ ישראל ומכאן שמו: אלי יש"י – יֶשַׁע-א"י.

צור ישועתנו, נלחם הנך כאריה (כי אריה האמיתי, דרעי, נושף בערפך?) למען טוהר הגזע הישראלי, ע"י גירוש מְסַּכְּנָיו מִתּוֹכֵנוּ. ממשלתנו התייצבה לימינך בנחישות ורגישות.
כיצד נקבצו בינינו כל אלה שכה מוקצים בעיניך, אם לא בגלל אזלת ידך, שר הפנים?! בגלל היעדר מדיניות ברורה וחוקים שלא נאכפו. במשך שנים סעדו את קשישי ארצנו, פָּלוּ את פִּלְפֶּלֵינוּ בחממות הערבה ועשו בכל מלאכה מפרכת. לאחר עבודות הפרך והתעמרות שהתעמרו בהם, עוד נותרו בהם שביבי רומנטיקה. כן,– מזה נולדו ילדים שחיים מזה שנים כשחרב הגירוש מתהפכת מעל ראשיהם. חיו כאן, בשולי החברה, נחבאים וחומקים, מתפרנסים "ככלב שְׁבַע קלון וָרִישׁ[1]" . הם דוברים בשפתנו, מתחנכים על ערכי התרבות שלנו, ושותפי גורל לנו. כן, בבא הזמן, גם בשרות הצבאי.

הנה, יתגשם חזונך. בנתב"גנו יחנך "כותל דמעות". לפניו ימררו בבכיים מגורשיך. כמו שנאמר: "רימון מצאתי, תוכו אכלתי, קליפתו זרקתי [2]", ובישראלית בת ימינו: "דפוק וזרוק".
עודנו מצווחים קבל עולם ומלואו על גזענותם ושנאתם כלפינו, והנה, מזמנים אנו לצוררינו "סינמה בלש": פעוטות מתיפחים בזרועות הוריהם המבוהלים, אוחזים בצרורות אביונים, מגורשים ב"רגישות ונחישות" ממאורות מגוריהם העלובות על ידי שוטרים גברתניים, אלי עתיד מעורפל, למחוזות בהם לאיש אין חפץ בם. כאן לזרים נחשבו ושם – שוב לזרים יֵחָשְׁבוּ על שום השפה שהם דוברים והתרבות שהביאו עמם. התקשורת שוקקה תדיר ל"הצגה הכי טובה בעיר" הבאה, במו ידך אותה תגיש לה. איזו "יד חזקה[3] –[4] "! איזה נשק בידי תוללינו!... האין זאת כי שמענו בעבר: "ציונות = גזענות [5]"?!
באילנות גדולים נתלית. אברהם אבינו, לא חס על בנו שלו – בנה של העובדת הזרה הגר – וישלחם המדברה.
בנחישותך נקלעת למאבק איתנים על כל "גולגולת של ילד". מקח וממכר שיש לו שם רע ואפל בהסטוריה, כן, גם שלנו. אברהם מתמקח עם אלהיו, על מכסת הצדיקים שתציל את סדום החטאה מעונשה. רשעים גדולים, סדומאים אלה, שרשמו על שם עירם מעשים ומיטות... חלילה לי להזכיר דוגמאות אחרות של מקוח על ראשי ניצולים.
טָפַשְׁתִּי משפוט בינתך, שר נכבד, אך את נאורותך – מעשיך ודבריך הם השופטים.
מר ישי, הנח לעבר. מנע עוול מיותר. עשה למען העתיד בכך שתמנע הווצרות "אי חוקיות" על ידי מדיניות ברורה והגיונית.
צֵיד צהובים, שחורים, לבנים וכל השונה ממך ומבני חבורתך בצבעו, בעדתו, בדתו, בלאומיותו, במלבושיו ובדעתו – כל אלה, מטרה לְחִצֶּיךָ.
לא על צֵיד צְבָאִים תפארתך, אך בזכות רבה יוקנה לך התאר צַיָּד הַצְּבָעִים!
כן, גם אני, נצר ללוגמי מי נהר הויסלה, וכמי שכנראה עשה הרע בעיני ה', מרגיש כמי שאינו רצוי בעיניך. כירא שמים ומדקדק במצוות, יודע אתה מלאכת "הבדלה" מה היא. לו בידיך היא, אותי ואת דּוֹמַּי עוד תבדל מלבוא בקהלך וקהל דּוֹמֶּיךָ.
מקוה אני כי אינך מייצג כל כלל הציבור החרדי בגזענותך וצרות אפקיך האנושיים. אוי לה לספינה שזה קברניטה
[6] .

[1]ח.נ.ביאליק

[2]תלמוד ירושלמי, ר' מאיר

[3]באסוציאציה ל"יד החזקה" לרמב"ם

[4]ויוציאנו... ביד חזקה ובזרע נטויה... ספר דברים כ"ו.

[5]החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם משנת 1975

[6]וריאציה על בבא בתרא צ"ב


ד"ר ערן גרף

‏נ' אלול תש"ע August 12, 2010

לקרובינו, מיודעינו ויקירינו, ערה"ש תשע"א

אֱלוּל נֶאֱנַק תַּחַת לַהַט שָׁרָב ,

עַד אֵין אִישׁ מְסֻגָּל לְשַׁנֵּס אֶת מָתְנָיו
וּלְקַדֵּם פְּנֵי שָׁנָה חֲדָשָׁה, הַכְּבוּדָּה,
בְּנֹהַל תַּקִּין וְתָכְנִית עֲבוֹדָה.


אֶת חִלּוּפֵי מִשְׁמְרוֹת הַשָּׁנִים
נָהוּג לְצַיֵּן בְּמִלּוֹת דֻבְשָּׁנִים.
יֶלֶד הָיִיתִי, הַיּוֹם אֲנִי סָב
וְסִגְנוֹן הַבְּרָכוֹת, שִׁנָּה אֶת פָּנָיו:

כַּרְטִיס הַבְּרָכָה, עִם חָלוּץ-חֲלוּצָה
מְלוֹא הַטֶּנֶא יָנִיפוּ, כְּחוּלֵי הַחֻלְצָה.
וּבְיָם הַתָּכֹל, מִי עָשָׁן מְתַּמֶּרֶת?
אֳנִיָּה אֶת אַחֵינוּ הָבֵא, מְמַהֶרֶת.


מְאַחֵל-מְאוּחָל, שְׁנֵיהֶם אָז גַּם יָחַד,
לָחֲמוּ וְחָלְמוּ וְחָלוּ בְּקַדַּחַת
עֵת חָלְקוּ הֵם יַחְדָּיו בְּחָזוֹן מְשׁוּתָף –
שֶׁל ְתִקְוָה לְזָקֵן, לַצָּעִיר וְלַטַּף.

הַיּוֹם אֵין כַּרְטִיס מְעֻטָּר מַלְאָכִים
או חַיָּל וְחַּיֶלֶת בְּעוֹז מְחַיְּכִים.
עַל כְּנַף הַדוֹאֶ"ל הַבְּרָכָה מְשּׁוּגֶרֶת
בִּמְחִי שֶׁל עַכְבָּר, לִתְּפוּצָה מְאֻגֶּרֶת.


בְּיָמֵינוּ, שְׁלִיחַת אִחוּלִים לַזּוּלַת
זֶה כְּמוֹ חֲדִירָה לָרָשׁוּת שֶׁל הַפְּרָט.
לְאַחֵל – זֶה לִקְּבּוֹעַ סִדְרֵי עֲדִיפוּת,
בְּמִלִּים אֲחֵרוֹת: זֶה נֶחְשָׁב הִתְעָרְבוּת.

אָז קְרוֹבַי, יַקִּירַי וְצִבּוּר מוֹדָעַי,
מַצִּיעָנִי לָכֶם מִמִּבְחַר אִחוּלַי:
לַאוּמָה וְלַפְּרָט, לְדוֹרוֹת-הַמִּשְׁפַּחַת,
לָכֶם רַק נוֹתַר – שְׁלוֹחַ יָד, וְלָקַחַת!!!




‏כ"ו אלול תש"ע September 5, 2010

ד"ר ערן גרף