‏הצגת רשומות עם תוויות שכר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות שכר. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 13 ביולי 2010

מַקְפִּיאִים שְׂכַר-מִזְעָר,מוֹסִיפִים לְחָ"כ וְשַׂר.

מְדִינָה מְתֻקָנָה,

האזרח הוא לה – כִּבְנָהּ,
ועליה רַוְחָתוֹ
חינוכו ובריאותו.
את כל זאת, המדינה
מקיימת בְּהוֹנָה.
וּמִנַּיִן הון יֻקַּח?
ממסיו של האזרח!
שכספו הנו גמולו
כִּשְׂכָרוֹ על עמלו.


איך נקבע שכר לְאִישׁ?
הנושא הוא די רגיש:
כך בַּסֶקְטוֹר הפרטי –
שכר עובד חסוי, סודי;
האם השכר מודד
את שוויו של העובד?
ואולי הנו פתוח
גם לְכִשּׁוּרֵי מִקּוּחַ.
מנכ"לים ובני מינם? –
אין עֲרוֹך כלל לִשְׂכָרָם,
בעיני ההמונים –
מספרים דמיוניים.
במגזר הצבורי
יש פטנט שַעֲרוּרִי:
כל מקצוע, שעובדיו –
הם צבור גדול ורב,
כְּכָל יִרְבּוּ במספרם
כך יהא עלוב שכרם:
המורים, האחיות,
רווחה, המשטרות.

בחברה הסוציאלית,
מה משכורת מינימלית
אשר כתשלום נִדְרַשׁ
בלי היות עובד – לְרָשׁ?

וגם יש לי מחשבה
על שיטה ממש טובה,
שעל פיה, נְכַוֵּן,
שְׂכַר של מינימום הוֹגֵן!

הבה כאן אִפְיוּן נכין
לְמִשְׂרָה "לכל דכפין":
על הגיל והמינים
לא נקפיד, (רק לא קטינים);
שאלת מְנַת מִשְׂכָּל
לא שייכת הֵנָּה, כלל;
ניסיון קודם? רק פְּגַם
שיפריע לכולם;
השכלה? – לא בדרישות
מחשש דעות קדומות;
הַבָּעָה? – כן, לְפָחוֹת
מלים בְּנוֹת ארבע אותיות;
לא קיימת הקפדה
על מוּסַר העבודה;
וּלְמַעַן הנוחות
לא נדרשת נוכחות;
רק מחצית מן השנה
נחשבת כ"עונה";
לכל העובדים ביושר
מזומן גם חדר-כושר.

התפקיד: פשוט נורא,
לא מצריך שום הכשרה.
יש לשבת בָּאוּלָם,
וּכְמוֹ שעושים כולם:
כשהראש של הקבוצה,
בִּפְקוּדָה או בִּקְרִיצָה,
מְכַוֵּן אל הַשָּׁמַיִם –
מרימים את הַיָּדָיִם.

כאן סיימתי את דברי.
שאלה לי לְקוֹרְאָי:
האין לְזֶה-תפקיד, תָּפוּר
שָׂכָר של מִּינִימוּם ברור?!

מהי זו, אותה מִשְׂרָה
שכל כך עלוב שכרה?
כן, אזני כאפרכסת –
דוּז-פּוּאָה... !!! –
חבר של כנסת!!!

(התאור אולי מוגזם
ומתאים רק לְחֶלְקָם,
הַאִפְיוּן? לא מרוחק
מתכונות דרושות לח"כ).

על שום מה, ולמה זה
העליתי הנושא?
כנסת דנה בְּעִדְכּוּן
תוספת לִשְׂכַר מינימום,
מי הצביע בַּעֲדָהּ?
לא שרי ה"עבודה" !
(שֶׁשְּׁלִיחוּתָם החברתית –
צִדְקָתָם הַקִּיּוּמִית)

לש"ס, אג'נדה חברתית,
שכאן, איננה תכליתית,
כי בוחריה, הַכְּבוּדִים –
מרביתם... אינם עובדים,
הסיעה תרים ידה
עבור שכר "אִי-עבודה"!

לא הכל כל כך שלילי –
כי בגועל הכללי,
גם הבקיעה קרן אור
דרך חִדָּלוֹן אָפוֹר:

על המדוכה עולים
שלל נושאים כלכליים.
בהמשך "שכר מינימום"
שהרדים משעמום,
הַסוּגְיָא אשר נכנסת:
הקיצה נִרְדַמֵי הַכְּנֶסֶת:
התיצבו להצבעה,
לא נשמע קול מחאה.
בְּמִפְגַּן אַחְדוּת נָדִיר
מרביתם, מקיר לקיר,
בקונצנזוס על "בְּעַד"
בלי היסוס, הרימו יד.

הנושא שכה הבליט
האחדות הלאומית?
אָזְנֵיכֶם כַּאֲפַרְכֶּסֶת –
תוספת-שְׂכַר,
חברי הכנסת!!

ד"ר ערן גרף


‏כ"ז תמוז תש"ע July 9, 2010

יום ראשון, 30 במאי 2010

כֵּיצַד בָּכִיר הוֹפֵךְ מָכִיר,

וְהַשָּׂכִיר הוֹפֵךְ סָחִיר.

אפשר לאמר בלי לגמגם:

אצלנו לא משעמם!
צורת בִּלּוּי די נפוצה –
בצוותא לאכול קוּרְצָא!
לאחרונה עוסקים בְּחֵשֶׁק
במשכורות בכירי המשק,
הם היודעים לנצור ממון
לבל ירד הוא לטמיון
("טמיון" – מלה שמובנה
הינו "אוצר המדינה").
בכיר – מומחה בתכסיסים
איך לשלם פחות מסים.
ומעסיק הוא, מן הסתם,
עובדי חברות כוח-אדם,
ומגלגל את המעות
בין שערי המטבעות,
עד בסופה של שנת כספים –
הַמַּאֲזָן – נופת צופים.

אותו בכיר, הן זה ברור,
הוא הִתְגַּלָּח על זְקַן ציבור.
בתור עובד המדינה
(גם שם משכורת לא קטנה),
הצלחותיו, טעויותיו –
נשאו האזרחים על גב.
עכשו, רַפוּד בחמוקי כורסה
עם שאר מְקֲרְקְסֵי בורסה.
עתה – מנכ"ל תעשיות,
או נְגִיד של קרן גמלאות,
מוביל חברה להשקעות
(מוציא כספנו לתפוצות),
בעולמה של הפרקמטיא
הוא מקפץ כמו חד-גדיא!


עֲלֵי כל אלה, כנראה,
זכאי הוא לשכר נאה.
זה הקוצב שְׂכַר-רָעָב,
למנקים, שומרי הסף,
למנהל – אדם עליון,
שכר עולה על כל דמיון:
משכורת חודש מספיקה
בתל-אביב לרכוש דירה;
לארוחה מכובדה –
פשוט לקנות המסעדה;
תריסר מכוניות של שרד,
משכורת חודש – רק אחד.
וְכֵן, כאלה משכורות
משולמות פה למאות,
בני עליה מחוננים
חסרי גבולות תיאבונים.
הכל חוקי, הכל כשר,
מליון לחודש, אף יותר.
ואם הפסד ישנו, אז מה?
שׂכרם איננו כלל נפגע,
(לולא אותו מוצלח מכל
היה הפסד יותר גדול)?!
כַּתְּרוּ זְעֵיר לי, זה כְּפֶלֶא:
איך מעכלים, סכומים כאלה?

כשכסף כה גדול סובב,
אולי נדמה לו לחובב,
שזה כמו הרי גולן:
הושט היד וגע, גע בם!
כשניצוצות הפז עפים
כאן מכל צד, בתועפים,
נדמה שכל חֶלְכָּא בעיר –
עם קצת מזל, יהי לגביר.

לצד של בני העליה
ישנם בכירי ממשל, עיריה,
רואים כאלה משכורות
ועיניהם ממש כלות.

על כן, כל הנושא תפקיד
שיש לו "כן" או "לא" הגיד,
באם ירחיב מפתח כיסיו,
אפשר "בקשיש" יזרום אליו.
פקידים רבים, למדנו כי,
כמותם כְּקָאיְמָקָם תורכי[1] :
הכל אצלם למכירה
אם מציעים את התמורה.
עם אוכל, בא גם תיאבון,
והגבולות – מעל דמיון.
וכך, בכיר הופך מכיר,
והשכיר הופך סחיר.


עוד אצטט כאן, במחילה,
חנניה רייכמן המופלא:
"ליֵצָן שָׁלַח מִבְרָק מָהִיר
לַעֲשָׂרָה 'טוֹבֵי הָעִיר':
הַכֹּל נִגְלָה! מַהֵר וּבְרַח!
... כָּל עֲשַׂרְתָּם עָזְבוּ הַכְּרַךְ" [2]


מפרשה לפרשה,
רואים, הנגע איך פשה,
מוֹכְרִים הכל, ללא בושה,
אם תשלמו – בבקשה!
פעם, היתה עוד דאגה –
גנבו למען מפלגה,
היום, הישר לכיס פרטי,
(מסווה של צדק חברתי,
כמו יד-שרה, צדקה, כולל –
הם שמות הכיס של הנוכל).
היום צִיּוֹן, אֵי מִכְנַּסָיִך,
כַּסּוֹת קְלוֹנָם של פָּרְנַסָיִך?
בכל קלונה עומדה עכשו –
ירושלים של זהב!!
ואסיים ביבבה:
זְעֲקִי ארץ אהובה!!


ד"ר ערן גרף



18.04.10

[1]מושל נפה בשלטון התורכי בארץ

[2]חנניה רייכמן, בדיחות בחרוזים 1956