קִשְׁקֵשׁ המנעול, ושקשק הַבָּרִיחַ / בָּהָה השומר מראשו של צָרִיחַ.
נשיא ונגיד, ובכיר בְּעַמּוֹ / המיט הקלון על ראשו – בעצמו.
אבן ראש-הַפִּנָּה נהיתה אבן נגף / וחרפה למדינה מגליל ועד נגב.
טרם בא בַּשַּׁעֲרֵי בית פְּקֻדֹּת[1] הֵחֲבֵשׁ, / עוד התריס האסיר והכביר עוד הַכְפֵּשׁ.
על יִצְרוֹ שֶׁפָּחַז, כשנדון – לא נדם / וְצִוֵּחַ בקול שכל זאת להד"ם.
זאת אחרי שנקט כל נָפְתּוּל וְתָחְמִיק / כְּדֵי הַזֵּם הָעֻבְדּוֹת שכתבו לו בתיק.
הוא הצהיר ששופטיו, לא משפט – רק משפח / לוֹ עָרְכוּ ושפכו את דמו הַמְזֻכָּךְ.
"לְחַפּוּתִי מאשמה יש עדים", כך קָצָב, / "עדות מוצקה, שבסיס לה רחב".
(איך אפשר שלאונס, שכלל לא היה, / איך אפשר שיהיו לו עדי ראיה?! –
בעוד שכבוד הנשיא, שמורם הוא מעם / בפינות חשוכות הוא הרים המדאם...).
הנושא הוא פניו גם אל מול מרת גילה / בתרוץ הבזוי: "א' היא שהתחילה"? –
גבירתו שעמו, מאום אינה מסגירה / וסוככת עליו כחומה בצורה.
היא איננה אשה הפושקת שפתיים / כל העת הָרָבָּה, היא חושקת שניים.
ומן הראוי אחריה לקרוא: / שהיא הגבור הכובש את יצרו.
בבתי המשפט זה חזון די נִפְרַץ, / שעל ראש נאשם, גַּג-כִּפָּה פתאום צץ.
העוסק בתורה מבפנים – איש חרוץ, / תורתו, היא מכרזת עליו מבחוץ [2].
ובין העוסקים בתורה מבחוץ, / האין לחלקם, תורתם רק תרוץ,
את דרכם הקלוקלת בכך להסוות / בעלה תאנה של תרי"ג המצוות?
רבים בין אותם מגלגלי העינים / בעצת עורך דין הם נושאים שֵׁם שָׁמָיִם.
בתקוה שאותה אצטלת צַדִּיקוּת / תעורר רחמי רשויות השיפוט.
והיה כי שופטים יאשימו השטיא / וידונו אותו לישיבה בחד-גדיא [3]
עדיף כבר לשכון באגף תורני / שבכלא, (ודאי לא אתם, לא אני
חפצים שם לישב כבחירה האישית) / אך עדיף שם – מִשֶּׁבֶת בְּבֵית החופשית [4]
כלאמר, בבית כלא רגיל בו שׂוֹרֵר / חוק הג'ונגל מבלי מרחם ועוזר.
ותוהה אנכי , וזאת לא מעכשו / האין גם נושאי שם שמים לשוא?
בְּתָא בַּאֲגַף, מבכירי ישראל, / שבת אחים גם יחד: מוֹעֵל וּבוֹעֵל.
אחד, בְּכִיר ש"ס, שר בריאות וּרְוָחָה, / מִשֵּׁרוּת לעמו, נטל זמן למנוחה.
הפרת אמונים – עבודה מייגעת / באגף תורני הוא מניח הדעת.
השני, שֶׁדָּרַךְ כוכבו בשמינו / וָזִיר לכל תיק, בכל ממשלותינו,
עד הִרְקִיעַ לָרֹאשׁ כנשיא המדינה / (שם נגלה כמשופע בעודפי אביונה).
לו יהי דבר כתב זה אפילוג בַּנּוֹשֵׁא, / בין עָרוּם כשועל, בין תמים הוא כמו שה,
ובלבד שנזכה כבר סוף סוף לְמָנוֹחַ / מאיש שאותו רצוננו לשכוח.
אבל יש עם חפצי להזכיר ולומר / שוב דברים אחדים שכתבתי מכבר:
...מַר קָצָב, אִם אֻרְשֶׁה הֲגִיגַי פֹּה לֵאמוֹר / בְּעֵינַי מְיַצֵּג הוּא – מִין סוּג שֶׁל 'גִּבּוֹר'
שֶׁכִּכֵּב בְּחֶזְיוֹן, בּוֹ גִּלֵּם בִּשְׁלֵמוּת / הַתַּפְקִיד הַמְכֹעָר שֶׁל 'גִּבּוֹר תַּת-תַּרְבּוּת'.
מִי שָׂמוֹ בַּתַּפְקִיד? מִי הָיָה לוֹ זָקוּק? / פִּתְרוֹנִים – לְחַפֵּשׂ אֵצֶל צֶוֶת לִיהוּק
שֶׁהִגְבִּיהַּ קַצָּב וְשָׂמָהוּ לְשַׂר, בעוד הוּא / מַעֲיָנָיו הם בְּשׁוּק הַבָּשָׂר.
כָּל צִפּוֹר שֶׁבָּעִיר כְּבָר יָדְעָה לְצַיֵּץ: / "נְלוֹזוּת מִדּוֹתָיו" – מֵאָמִיר שֶׁל כָּל עֵץ,
מַה שֶׁכְּלָל לֹא מָנַע מֵרִבּוֹן הַלִּיהוּק / לְמָשְׁחוֹ כְּנָשִׂיא, כְּשֶׁהָיָה לו זָקוּק:
בְּמִשְׁפָּט נִקְבְּעָה אַשְׁמָתוֹ שֶׁל קָצָב, / אַךְ יוֹתֵר מִן הַכֹּל, זֶה קָלוֹן לְשׁוֹלְחָיו.
וּמִכֹּל מִשְׁאָלוֹת, נְכוֹנָה מִכֻּלָּן / מִשְׁאָלָה חֲשׁוּבָה – חָרְמּנָא לִצְּלָן!!!
★ ★ ★
טרום תחילת המשפט, אז, כתבתי פרולוג / בו שערתי – ינהג מַעֲשֵׁה דמגוג.
בדיוק כך היה, ועל כן למזכרת, / להלן פה קטעים מאותה האגרת:
...כִּי הָאִישׁ שְׁטוּף זִימָהּ עוֹד מִשָּׁחַר יָמָיו / וְאַשְׁמַאי שֶׁמַּטְרִיד כָּל נִקְרֵית עַל דְרָכָיו.
מִתְחַסֵּד כְּאַבִּיר מנֻמָּס, אַךְ אַדְּרַבָּא / כְּשֶׁנֶּחְשַׂף עֵירוּמוֹ, הוּא נִמְצָא שָׁגְלָא-רַבָּא...
...וְעַל כֵּן, טָעֲנָות סָנֵגוֹרְיָה מִתְּחִילָה: / "לֹא אָשֵׁם הַנִּכְבָּד, יַעַן 'הִיא שֶׁהִתְחִילָה',
בַּתַּלְמוּד – פָּרָשַׁת קִדּוּשִׁין – כְּבָר נִכְתַּב: / לֹא עַכְבָּר, אֶלָּא דַּוְקָא חוֹרָא – הַגַּנָּב!...
...כְּשֶׁעַלְמָה מַלִּינָה עַל כְּבוֹדָהּ שֶׁחוּלָל, / מְחִלִים הֵם עָלֶיהָ מִיָּד כַּמְּקֻבָּל:
"לָהּ פְּרִי עֵץ הַדַּעַת, נוֹדַע עוֹד לִפְנֵי, / בְּדוֹדֵיהָ חָלְקָה, עִם כָּל מָאן דְּבָּעֵי,
מוֹנִיטִין שֶׁל נָּפְקָא לָהּ בַּקֶרֶת יָצְאוּ. / מִנַּיִן יָדוּעַ? – הַחֶבְרֶה סִפְּרוּ!"...
...בִּפְנֵי בֵּית הַמִּשְׁפָּט יִפְרְשׂוּ סִפּוּרִים, / אֲרֻכּוֹת ימדדו שָׁם רמ"ח אֵבָרִים,
יפרשו כַּוָּנוֹת שֶׁל כִּפְלֵי מַשְׁמָעוּת / וישוו בִּזְהִירוּת אַלִּימוּת מוּל מַזְמוּט.
בְּפִנַּת הַלִּיטוּף, הַמִּשְׁמוּשׁ הֶחָטוּף / זוֹ חִיבָּה אַבָּהִית? אוֹ סְתָם יֵצֶר חָצוּף?
ילקטו סִימָנִים מִמִּשְׂרָד וּמִגֹּרֶן / וְיוֹרִידוּ סְדִינִים עַד מַחֲצִית שֶׁל הַתּוֹרֶן....
נשיא ונגיד, ובכיר בְּעַמּוֹ / המיט הקלון על ראשו – בעצמו.
אבן ראש-הַפִּנָּה נהיתה אבן נגף / וחרפה למדינה מגליל ועד נגב.
טרם בא בַּשַּׁעֲרֵי בית פְּקֻדֹּת[1] הֵחֲבֵשׁ, / עוד התריס האסיר והכביר עוד הַכְפֵּשׁ.
על יִצְרוֹ שֶׁפָּחַז, כשנדון – לא נדם / וְצִוֵּחַ בקול שכל זאת להד"ם.
זאת אחרי שנקט כל נָפְתּוּל וְתָחְמִיק / כְּדֵי הַזֵּם הָעֻבְדּוֹת שכתבו לו בתיק.
הוא הצהיר ששופטיו, לא משפט – רק משפח / לוֹ עָרְכוּ ושפכו את דמו הַמְזֻכָּךְ.
"לְחַפּוּתִי מאשמה יש עדים", כך קָצָב, / "עדות מוצקה, שבסיס לה רחב".
(איך אפשר שלאונס, שכלל לא היה, / איך אפשר שיהיו לו עדי ראיה?! –
בעוד שכבוד הנשיא, שמורם הוא מעם / בפינות חשוכות הוא הרים המדאם...).
הנושא הוא פניו גם אל מול מרת גילה / בתרוץ הבזוי: "א' היא שהתחילה"? –
גבירתו שעמו, מאום אינה מסגירה / וסוככת עליו כחומה בצורה.
היא איננה אשה הפושקת שפתיים / כל העת הָרָבָּה, היא חושקת שניים.
ומן הראוי אחריה לקרוא: / שהיא הגבור הכובש את יצרו.
בבתי המשפט זה חזון די נִפְרַץ, / שעל ראש נאשם, גַּג-כִּפָּה פתאום צץ.
העוסק בתורה מבפנים – איש חרוץ, / תורתו, היא מכרזת עליו מבחוץ [2].
ובין העוסקים בתורה מבחוץ, / האין לחלקם, תורתם רק תרוץ,
את דרכם הקלוקלת בכך להסוות / בעלה תאנה של תרי"ג המצוות?
רבים בין אותם מגלגלי העינים / בעצת עורך דין הם נושאים שֵׁם שָׁמָיִם.
בתקוה שאותה אצטלת צַדִּיקוּת / תעורר רחמי רשויות השיפוט.
והיה כי שופטים יאשימו השטיא / וידונו אותו לישיבה בחד-גדיא [3]
עדיף כבר לשכון באגף תורני / שבכלא, (ודאי לא אתם, לא אני
חפצים שם לישב כבחירה האישית) / אך עדיף שם – מִשֶּׁבֶת בְּבֵית החופשית [4]
כלאמר, בבית כלא רגיל בו שׂוֹרֵר / חוק הג'ונגל מבלי מרחם ועוזר.
ותוהה אנכי , וזאת לא מעכשו / האין גם נושאי שם שמים לשוא?
בְּתָא בַּאֲגַף, מבכירי ישראל, / שבת אחים גם יחד: מוֹעֵל וּבוֹעֵל.
אחד, בְּכִיר ש"ס, שר בריאות וּרְוָחָה, / מִשֵּׁרוּת לעמו, נטל זמן למנוחה.
הפרת אמונים – עבודה מייגעת / באגף תורני הוא מניח הדעת.
השני, שֶׁדָּרַךְ כוכבו בשמינו / וָזִיר לכל תיק, בכל ממשלותינו,
עד הִרְקִיעַ לָרֹאשׁ כנשיא המדינה / (שם נגלה כמשופע בעודפי אביונה).
לו יהי דבר כתב זה אפילוג בַּנּוֹשֵׁא, / בין עָרוּם כשועל, בין תמים הוא כמו שה,
ובלבד שנזכה כבר סוף סוף לְמָנוֹחַ / מאיש שאותו רצוננו לשכוח.
אבל יש עם חפצי להזכיר ולומר / שוב דברים אחדים שכתבתי מכבר:
...מַר קָצָב, אִם אֻרְשֶׁה הֲגִיגַי פֹּה לֵאמוֹר / בְּעֵינַי מְיַצֵּג הוּא – מִין סוּג שֶׁל 'גִּבּוֹר'
שֶׁכִּכֵּב בְּחֶזְיוֹן, בּוֹ גִּלֵּם בִּשְׁלֵמוּת / הַתַּפְקִיד הַמְכֹעָר שֶׁל 'גִּבּוֹר תַּת-תַּרְבּוּת'.
מִי שָׂמוֹ בַּתַּפְקִיד? מִי הָיָה לוֹ זָקוּק? / פִּתְרוֹנִים – לְחַפֵּשׂ אֵצֶל צֶוֶת לִיהוּק
שֶׁהִגְבִּיהַּ קַצָּב וְשָׂמָהוּ לְשַׂר, בעוד הוּא / מַעֲיָנָיו הם בְּשׁוּק הַבָּשָׂר.
כָּל צִפּוֹר שֶׁבָּעִיר כְּבָר יָדְעָה לְצַיֵּץ: / "נְלוֹזוּת מִדּוֹתָיו" – מֵאָמִיר שֶׁל כָּל עֵץ,
מַה שֶׁכְּלָל לֹא מָנַע מֵרִבּוֹן הַלִּיהוּק / לְמָשְׁחוֹ כְּנָשִׂיא, כְּשֶׁהָיָה לו זָקוּק:
בְּמִשְׁפָּט נִקְבְּעָה אַשְׁמָתוֹ שֶׁל קָצָב, / אַךְ יוֹתֵר מִן הַכֹּל, זֶה קָלוֹן לְשׁוֹלְחָיו.
וּמִכֹּל מִשְׁאָלוֹת, נְכוֹנָה מִכֻּלָּן / מִשְׁאָלָה חֲשׁוּבָה – חָרְמּנָא לִצְּלָן!!!
★ ★ ★
טרום תחילת המשפט, אז, כתבתי פרולוג / בו שערתי – ינהג מַעֲשֵׁה דמגוג.
בדיוק כך היה, ועל כן למזכרת, / להלן פה קטעים מאותה האגרת:
...כִּי הָאִישׁ שְׁטוּף זִימָהּ עוֹד מִשָּׁחַר יָמָיו / וְאַשְׁמַאי שֶׁמַּטְרִיד כָּל נִקְרֵית עַל דְרָכָיו.
מִתְחַסֵּד כְּאַבִּיר מנֻמָּס, אַךְ אַדְּרַבָּא / כְּשֶׁנֶּחְשַׂף עֵירוּמוֹ, הוּא נִמְצָא שָׁגְלָא-רַבָּא...
...וְעַל כֵּן, טָעֲנָות סָנֵגוֹרְיָה מִתְּחִילָה: / "לֹא אָשֵׁם הַנִּכְבָּד, יַעַן 'הִיא שֶׁהִתְחִילָה',
בַּתַּלְמוּד – פָּרָשַׁת קִדּוּשִׁין – כְּבָר נִכְתַּב: / לֹא עַכְבָּר, אֶלָּא דַּוְקָא חוֹרָא – הַגַּנָּב!...
...כְּשֶׁעַלְמָה מַלִּינָה עַל כְּבוֹדָהּ שֶׁחוּלָל, / מְחִלִים הֵם עָלֶיהָ מִיָּד כַּמְּקֻבָּל:
"לָהּ פְּרִי עֵץ הַדַּעַת, נוֹדַע עוֹד לִפְנֵי, / בְּדוֹדֵיהָ חָלְקָה, עִם כָּל מָאן דְּבָּעֵי,
מוֹנִיטִין שֶׁל נָּפְקָא לָהּ בַּקֶרֶת יָצְאוּ. / מִנַּיִן יָדוּעַ? – הַחֶבְרֶה סִפְּרוּ!"...
...בִּפְנֵי בֵּית הַמִּשְׁפָּט יִפְרְשׂוּ סִפּוּרִים, / אֲרֻכּוֹת ימדדו שָׁם רמ"ח אֵבָרִים,
יפרשו כַּוָּנוֹת שֶׁל כִּפְלֵי מַשְׁמָעוּת / וישוו בִּזְהִירוּת אַלִּימוּת מוּל מַזְמוּט.
בְּפִנַּת הַלִּיטוּף, הַמִּשְׁמוּשׁ הֶחָטוּף / זוֹ חִיבָּה אַבָּהִית? אוֹ סְתָם יֵצֶר חָצוּף?
ילקטו סִימָנִים מִמִּשְׂרָד וּמִגֹּרֶן / וְיוֹרִידוּ סְדִינִים עַד מַחֲצִית שֶׁל הַתּוֹרֶן....
[1] בית סהר – מקום בו נאסר המלך צדקיהו שעיניו סומאו. (ירמיהו נ"ב י"א)
[2] פראפראזה על מדרש רבא.
[3] בית סוהר – בסלנג על פי אפרים קישון
[4] בית החופשית – בית המצורעים. שם ישב המלך עוזיהו שחלה בצרעת.
ד"ר ערן גרף
י"ב כסלו תשע"בDecember 8, 2011
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה