יום שלישי, 20 בדצמבר 2011

כי רוח יזרעו וְסוּפָתָהּ יִקְצֹרוּ[1].

על פי מיטב של המסורת
בין אֵל לָעָם זו התמסורת:
נביא מביא מן השכינה
ההוראות – יד-ראשונה.
מן הנביא אל הכהן
מועברות כמו שהן.
כהן בעם אותן יטמיע
וכך אֵל, עַל עַמּוֹ משפיע.
לאיזה צורך תיאוקרטיה
זקוקה לזו הביורוקרטיה?
נביא, כמותו אידיאולוג,
רואה דברים קצת מרחוק.
כהן-מושל – הוא איש פרגמטי
אמור להיות יעיל ופראקטי.
עולה ובא מתוך עמו
שהוא מכיר כמו את עצמו..
זה טוב לָאֵל, יאה לָעָם:
את זאת אישר אַחַד-העם.
כזה היה המנגנון
אשר ניהל שיבת ציון,
(הרצל וּויצמן – על חזון,
על הבצוע – בן-גוריון),
ואם נפליג בזיכרון –
כך גם משה ואהרון.


יש קֶצֶר לאחרונה
בפרשנות דברי שכינה,
מזאת חדלו מוסדות שלטון
שתפקידם – לתת הטון.
פתאום צצות כאן ישויות
מעל ראשן של רשויות,
ומגדירות לִכְלַל ציבור
מה לו מותר ומה אסור,
מה לְכַבֵּד, מה שִׂים לִשְׂחוֹק
מתי להתעלם מֵחוֹק.


בֵּן-בֶּן-ציון[2], כהן גדול –
מכבר חדל בכלל למשול.
מוקף סביב וגם ממעל
בעדר נביאי הבעל
שהם עושים בו כחפצם
כדי כחם  עוד יֶעֱצָם.
האדונים החדשים,
בעיניהם מקודשים –
רק הגיגי נביאיהם
(בבעלות משלהם).
על המפה יש קו ירוק
שזה מכבר היה לִשְׂחוֹק,
הלא יודע כל תינוק
ששמה גבול שלטון החוק.
כל מי אשר מולם מֵעֵז –
מיד מוגדר כעם-לועז:
אם ערבי הוא או חַיָּל,
רכוב על ג'יפ, או על גמל.
צבא יש שם – למענם,
לשְׁמוֹר אותם מפני עצמם.
אף שצבא הוא בני עמם
שופכים עליו את זעמם,
חותכים צמיגים, צינור בלמים,
רוגמים קצינים באבנים.


כשקבוצה של פוחזים
רכוש פרטי שם בוזזים
או מציתים מסגד או בית –
אומרים שהם...  "שמיר וָשַׁיִת",
או בִּלְשׁוֹן ראש ממשלה:
"עשב שוטה בַּמִּשְׁתָּלָה",
כשהוא נרתע מִלֶאֱמוֹר
לילד שמו: "ארגון טרור"!


אבל ריבון הממשלה,
את הַיַּבְּלִית בְּמִשְׁתָּלָה
הרי יודעים מי ששתל,
ומי שָׂמַח כְּשֶׁגָּדַל...


כתב מרק טוין, זוכר אני –
על "בן המלך ועני".
שָׁם הנסיך, אברך ענוג,
כשהוא צריך מכות לספוג,
הן לא ירהיב איש את עוזו
לחבוט נסיך על עכוזו,
על כן, מוחזק שם בארמון
ילד תּוֹאֵם (ודאי יתום).
נתפס נסיך בְּעֲבֵרָה –
לו מכסחים את הצורה.
שמו, בלשון של חלקות,
רשמית הוא "ילד המלקות".
כמה יוּלְקֶה, זה היקיר?
הכל על פי "תג המחיר".

 והמתנחלים הנ"ל –
קיים אצלם אותו הכלל:
אם ג'יפ סיור חולף ליד
גדרות חצר חוות-גלעד,
שכל ילדון יודע כי
זה מאחז בלתי חוקי,
משלחת מלאכי-רעים
של בחורינו הפורעים,
חשה לגבות "תג המחיר" –
מסע נקם, מאד מהיר.
אך ראש הממשלה אמר:
"זה לא ארגון"  (גם לא מסדר?)
מדים לובשים הם אחידים
מדויקים ומדודים,
מן הכפה אשר מונחת
באמצע מרומי גבחת
ציצית  באורך מדויק,
פאה עדי מרפק היד,
אך כאמור, מי הפורעים?
כולם עונים ב "לא יודעים"
ביבי אמר: "נכביד העונש
עד נבער אותם משורש"...
אף שיודעים את זהותם
והם גאים ב"נקמתם".
הפלא ופלא הדבר,
עדיין איש לא נעצר...

 ידוע כי ארגון טרור,
צריך משורש לעקור.
כמו ליָּנְבּוּט וְלַיָּבְּלִית –
השורשים בַּקַּרְקָעִית
ומגיעים ממרחקים,
מְחַלְחְלִים מַעֲמַקִּים.
אם המקור לא יחוסל
תִּדְשַׁא הארץ שמעל
ושום ריסוס לא יטשטש
ההתפשטות של הפולש.
ואיפה שורש הדבר,
ב"איתמר", או ב"יצהר?
תשובה על כך, כבר נזכרה
בשיר "מורה שֶׁלְזִמְּרָה[3]":
שתלמידיה מריעים
תשובה אחת רק:"לא יודעים!!!"




[1] הושע פרק ח', ז'.
[2] בנימין נתניהו הינו בן של בן-ציון נתניהו.
[3] "המורה לזמרה" עמוס אטינגר, מאיר הרניק. שרה יונה עטרי.

ד"ר ערן גרף
‏כ"ד כסלו תשע"ב December 20, 2011

אין תגובות:

פרסום תגובה