יום ראשון, 6 בנובמבר 2011

שַׁלְוָה שְׁלוּבָה


לְכֹל שִׁוַּע למנוחתו
תחתי גפנו וּתאנתו:
כְּשֶׁהֵקִיץ מִלֵּיל שְׁנָתוֹ
את זה  מצא בסביבתו:

גלעד שליט שב לביתו  /  (תודות לְהוֹד מעלתו,
אשר ממש כמו חסידה  /  אל חיק האם הביא יַלְדָּהּ(.
אף דפני ליף, את אָהֳלָה  /  אשר בקצה שדרה – קִפְּלָה,
יען כי ראש הממשלה  /  קְבַל כל העם, הבטיח לה –
כי במהרה לה יתברר  /  שסדר פה יהיה אחר,
סדר חדש, אשר ידהים  /  חוֹזֵי חָזוֹן אחרית ימים:
בריאות לַסָּב, חינוך לטף,  /  במחיר סביר סחורות-מדף....

זוכרים כיצד  נֶאֱמָנוֹת,  /  הובטח כִּנּוּן שתי מדינות
ממערב לִנְהַר ירדן,  /  (אך – זו שלנו, זו גם כן...
ואין בַּהַבְטָחָה מְאוּם  /  בכדי הקנות כניסה לָאו"ם),
נאום נחוש כלפידות  /  הבהיר לַכֹּל את העובדות,
ובהבל פה הוסר איום  /  שפלשתין תהיה באו"ם.

לְכֹל שִׁוַּע למנוחתו  /  תחתי גפנו וּתאנתו:
כְּשֶׁהֵקִיץ מִלֵּיל שְׁנָתוֹ  /  את זה מצא בסביבתו:

לא קוטג' ולא בּוּלְבּוּסִין,  /  רק מְנֵה, מְנֵה, תְּקֵל וּפַרְסִין[1].
סָפְרוּ ברק וביבי, כאן,  /  הצנטריפוגות של איראן,
בקול גדול יצאו לזעוק:  /  "קְרֵבָה היא שְׁעַת גּוֹג וּמָגוֹג,
אומות עולם, כאיש אחד  /  מַגְּרוּ מיד  את אחמדיניג'אד!!!
אם לא עכשו יפול דבר,  /  הרי הזהרנו זה מכבר,
שעל אפן וחמתן  /  של כל מעצמות עולם –
אנו, כָּלָה וְנֶחְרָצָה  /  נצא לבד להפצצה".
ובענין חשוב כזה   /  השמיניה, בְּרֵישׁ גַּלֵּי
דנה בפרץ וצווחה  /  עד כל עולם כמרקחה.
הן ביבי וברק רומזים  /  לטרכטנברג בלשון רָזִים,
שאם חפץ הינו כל כך  /  שַׁפֵּר מצב של האזרח,
ישיג כספים מכל מקום  /  רק לא תקציב הבטחון!
והאיראנים? – היינו-הך  /  אם יש להם דעה על כך,
הנם מחוץ לענינים  /  כי הם עברית לא מבינים...

פלשתינאים, עד מאד  /  מחוסרי טיפת כבוד.
כשמועצת בטחון  /  דחתה אותם באי רצון,
אמרו: נחדור מן החלון!  /  לכך ארגון הכי נכון...
אונסקו! אשר כמדומני  /  עוסק בכל אספקט הומני,
קִבְּלָם בסבר של פנים  /  אל חיק משפחת העמים.
אותם, אשר נקמת הדם  /  הינה יסוד בְּמִשְּׁנָתָם;
אלה, אשר נשים אצלם  /  לא נחשבות כבני אדם...
(לא שאצלנו מהלכים  /  ברחובות רק מלאכים...
אך בעולם הפרימיטיבי  /  אצלנו זה כבר נורמטיבי).

לנתניהו, איש הָרֶגֶשׁ,  /  כמו נאנסה צפור הנפש.
והוא, כמו שולף מהיר  /  הרים את נס "תג המחיר":

  "כעת חיה, דירות אלפיים  /  אני אבנה בירושלים".
חשבנו אנו, לתומנו   /  זו אַהֲבַת בנין ארצנו.
אך הוא, במצח נחושה  /  מצהיר: "זה אקט של ענישה...".
לנו, ירד האסימון:  /  זו ברית תועלת – דת-שלטון,
והוכחה שהוא  נחוש  /  לא להרפות מן הכיבוש.
זו גם (רק הוא יודע למה)  /  סטירה בפני נשיא אובמה,
(אשר ככל שיתגמש  /  הוא לא יבין המתרחש).
מהי, כך אנו למדים  / סטירה על לְחִי ידידים?
הן זהו, אליבא כל שטיא,  /  מנהג ליבוב, של רב עובדיה.
וכך, בשעת בין-קַשְׁקָשׁוֹת[2]  /  לומדים אנו עובדות קשות:
שפטפוטי מדינאים  /  עוד לא הרסו אף כור-גרעין;
שינוי במחירי אַפְסַנְיָה  /  זהו חלום שֶׁבְּאַסְפַּמְיָה;
התנחלות אינה חזון,  /  אלא שיטת קְנִיַּת שלטון,
והצהרה מפורשה  /  שזו שיטה של ענישה;
קפיטליזם, שבינתיים  /  בשאר עולם  - פשט רגלים;
אצלנו – ביבי שוב יחזור,   /  לכל מכאוב – הוא המזור.


ראש ממשלתנו הנכבד,  /  בִּמְטוּתָא, זכור דבר אחד:
ההגה אשר בְּיָדֶיךָ  /  לא של ספינת חלומותיך,
ולא של מכונית קרקס  /  שמתנגשה בכל שֶׁזָּז.
זה  הגה של ספינת עמנו,  /  בה ילדינו וּנְכדינו.
פנינו לא לִקְרוּז לָשׂוּחַ,  /  ואין לנו כסוי ביטוח.
רק בִּתבונת הַקַּבַּרְנִיט  /  תלוי עתיד של התכלית:
לחיות כאן בשלום, כמו עם,  /  עם במשפחת האדם.
כאן לא נוואדה, כאן לא רִינוֹ  /  וגורלנו לא קזינו.




[1] בכתובת על הקיר בספר דניאל
[2] פאראפראזה על "בין השמשות"


ד"ר ערן גרף
‏ט' חשון תשע"ב November 6, 2011

אין תגובות:

פרסום תגובה