יום שבת, 14 באוגוסט 2010

הָעָם שֶׁלִּבְחִירָה נוֹעָד כֵּיצַד הָפַךְ ל"שׁוֹר מוּעָד"?

כל הכתוב, לא להד"ם,

אין שום חידוש בו לָעוֹלָם.
מה שנורא וגם איום –
זו כרוניקה של היום-יום!
בפולנית, אומרת דודה:
"זה כבר נהיה ממש מִמּוֹדָה".

נהג שתוי ילדה דרס
וממקום הפשע נָס,
בלי הֵעָנוֹת לצו מוּסָר –
של הושטת עזרה, בַּצָּר.
נהג אחר, על אם הדרך
הבחין בְּדוּ-אוֹפָן, בערך
כשהיה האחרון –
מוטל אצלו על הטמבון.
הפוגען, כמו שום דבר,
מן המקום, חָמַק-עָבַר.
דומה כלל לא היה נחרד
הפקר פצוע על אספלט.

בְּמוֹעֲדוֹן של בִּלּוּיִים
צוֹבֵא קְהַל צעירים פרועים
אשר שותים עצמם לדעת,
פְּלוּס עוד כּוֹסִית ועוד קֻבַּעַת.
המוסיקה כל קול מַחֲרֶשֶׁת
עֲדֵי כל דַעַת מִטַּשְׁטֶשֶת.
מספיק שֶׁפְרֵחַת פָּרְוָּרִים
עֲלֵי אחד הגברברים
קובלת: "יש לו הַבָּטָה" –
חיש האביר אשר אִתָּהּ
מכיס שולף הַמַּאֲכֶלֶת,
וּמִסְתַּיְּמִים חַיֵּי עוד ילד...
קרבן זָמִין? – לא הזמנה
לגרום אסון או תאונה!
בשום פנים אינו קביל
תרוץ וָתִיק ש"הוא התחיל".


בעיר אחרת, כנראה,
נָקַשׁ לו עֶלֶם טוב-מַרְאֶה
על דלת גברת ישישה.
"מי שם?" לָדַעַת היא בקשה.
העלם בְּחֶלְקַת-לשון ענה:
"סבתא, הבאתי מתנה!".
דקה מאז פתחה דלתה –
היתה הסבתא כבר כְּפוּתָה,
גֶּרֶב צְחוּנָה תְּחוּבָה בְּפִיהָ,
וְהַלִּסְטִים קללות משמיע,
רֹאשָׁהּ מֵטִיחַ בָּרִצְפָּה
כדי תאמר היכן כַּסְפָּהּ.
חָטַף הַזֵּד את הַמַּלְקוֹחַ
ולדרכו חמק לברוח.
לא כאותו סיפור עָרֶב –
פֹּה לָצַיָּד – תפקיד זְאֵב!
הסבתא, עקודה כַּשֶּׂה,
פיה סתום, כֻּלָּהּ מַדְוֵה.
באין כִּפָּה הָאֲדוּמָה –
תהא גּוֹוַעַת בִּדְמָמָה.
ההפקרה של חֲסַר יֶשַׁע
הִנָּהּ תוספת חטא על פשע.

זה היוצא לִרְשׁוּת רבים
כשבכליו טמונה סכין;
ו/או שתוי עד לא יבחין
אַיֵּה צד שמאל וְאֵי ימין;
ו/או נוהג על פי המוטו:
"הטלפון קודם לאוטו";
מראש שָׁמוּר לו מַעֲמַד
של הַנֶּחֱשָׁב כ"שׁוֹר מוּעָד[1] ".

ישנן פשיעות, שדרך קבע
גְּזֵרוֹת אִסּוּר גָּזַר הַטֶּבַע
שמעצמן הן כה ברורות –
עד לא נִכְלָלוּ בֵּין דִּבְּרוֹת,
ושמן "טָאבּוּ" – מָבְנוֹת הֲרֵי
לכל אחד ב DNA !


כשהאינסטינקט אינו יעיל
וה"טאבו" אינו מגביל,
הענישה היא כבר לא עֶצֶר,
אין בכוחה לגבור על יֵצֶר.

אֵם הַחַטָּאת – אין כְּבוֹד זולת,
קדושת-שְׁלוֹם וחיי הפרט.
הדרך מובילה לפשע
והפקרת קרבן בלי ישע.
אחר-כך, חֲרָטָה גמורה
שסימנה – כפה שחורה.

הענישה לא מְחֻכֶּמֶת –
היצרים אינה בולמת,
בחומרתה – אין מניעה
בטרם תיעשה פשיעה.

בִּמְדִינָה בה מְקַדְּשִׁים
הכוח כשיטת חיים,
האזרחים המתבגרים
שרות צבאי רובם עוברים,
שם הם רואים כמה שוים
מתנחלים מול תושבים:
שערבי הוא "ערבוש"
ללא כבוד, ללא רכוש,
אפשר אותו הַכּוֹת, הַשְׁפֵּל,
רָמָ"ח אֵבְרֵי אִמּוֹ קַלֵּל.
זה שֶׁנָּטוּשׁ, זה שֶׁכָּבוּשׁ
עֵרֶךְ חַיָּיו – כִּשְׁוִּי הַגְּרוּשׁ.
כל קו אדום מכבר נזנח
והגבולות? – עורבא פרח!
באין סולם של ערכים
גם האינסטינקטים מתהפכים,
וכך חַיָּל הוֹפֵךְ קַלְגָס,
וּלְבִרְיוֹן אלים וגס.
כלל אין תֵּימָה, שהאזרח,
מנעוריו כבר "שׁוֹר נַגָּח"!


הפתרון – כבר עת לזנוח
הַהִשָּׂרְדוּת בדרך כֹּחַ.
הכל יודעים שאין עתיד
למדינה דו-לאומית
וְשֶׁדְּבֵקוּת בְּזֶה חָזוֹן
היא דרך אל האבדון.
לכשנשוב לִשפיותנו,
נוכל חנך דור עתידנו,
אם משאבי הכלכלה
לא יפוזרו לבטלה.


ד"ר ערן גרף


‏כ"א אב תש"ע August 1, 2010


[1]שמות, כ"א כ"ח-ל"ו. שור "נגח", שור שכבר נגח ובעליו הוזהר ע"י בית-דין. שור "מועד" כבר נגח 3 פעמים


אין תגובות:

פרסום תגובה