יום רביעי, 19 במאי 2010

ירושלים של רַהַב

עיר-שָׁלֵם, כיום דווקא, למצער – היא בּוּרְלֶסְקָא.
ה"שָׁלֵם", בצער רב,
קָטֹן מסך כל חלקיו.
התקוות, עלי כל גבע –
של אביב ששים וָשֶׁבַע,
הוחמצו עד אחרונה
במעט מאד תבונה.
ה"שלמות" המפוקפקת,
היא מובדלת-מפורקת,
כל העיר מבוך אָפֵל
וכולה מגדל בבל
שבכל רום דְּיוֹטוֹתָיו
איש אינו מבין רעיו.


זה כארבעים שנה
מקריבה הממשלה
לבורות של שְׁנֵי פְּלָגִים,
את הכל, ללא תקדים:
חרדים, כְּכוּר הִתּוּךְ
השתלטו על החינוך;
נטיה ישנה כללית
לְבוּרוּת ללא תכלית;
רְבִיָּה, וּבַטָּלָה,
וּמַחֲמָּק מהשכלה.
והפלג השני,
קולני וססגוני:
הכותונת משובצת,
הכיפה היא מצוייצת
והמוטו האכזר:
"להכרית מפה כל זר".
ממשלה כורעה בָּרוּחַ
של יצהר, ושל תפוח.
וגמול מוחזר מן הבורות –
לכולנו – רק צרות.
הציבור הַנֶּעֱשָׁק
שעתיד לו מפוקפק,
במדינה שֶׁאָשְׁיוֹתֶיהָ
שֶׁבִי ביד רבניה,
במסתור זועק "חמס",
"קיומנו פה נרמס" !!!
לכאורה, מה כי נלין
על נושאי שם האלהים?
כל אדם די ממולח,
כשנותנים – תמיד ייקח,
וכשזה נכנס לראש,
שלב הבא, לומדים לדרוש,
והרגע גם מגיע –
שתובעים, ובמפגיע!!
וכל ראש למדינה
בפני סחטנות נכנע,
בידעו לַאֲשׁוּרֶהוּ
מה מבטיח מתחרהו.
ולכל פשיטת הרגל
ירושלים – היא הדגל !!
לתקווה הנושנה
חוגגים פה יום שנה,
חזיון הזוי כפליים,
זהו – "יום ירושלים".
יוֹ"ר הכנסת, בִּשְׁקִיקָה,
ונרגש עֲדֵי שְׁנִיקָה,
ביבי מתרפס נלהב.
להמון המשולהב,
מבטיחים הם בדמעות
מהרים ועד גבעות.
מפליגים תאור נשגב,
איך חוברה העיר יחדיו,
איך הפכו להיות שכנים
בני "עטרת כהנים"


לתושבי ראס-אל-עמוד,
(את שלומם מבטיח גדוד).
ובראש כל ההמון
רן לו יהורם גאון
בזמירות טבולות במתק –
כל ערוץ שבוי ברתק,
בהיסטריה המונית
שכולה לאומנית.
אנשים עם לב של אבן,
בראשם גבבה ותבן,
שגונחים ברב תשוקה:
"הו, העיר העתיקה,
עֲבוּר 'סלע קיומנו'
נְמַשְׁכֵּן כל עתידנוּ".
אך אותם צבועים כעיט

לעצמם בונים הבית
בקיסריה, בסביון
בחיק מעמד עליון.
המלונות הומי אדם,
תיירים? – לא, להד"ם!
שם סְפוּנִים, בין כָּר לְכֶסֶת,
מַעֲלַת חברי הכנסת,
(מוקירים את הרגלים
מלגור בירושלים),
שַׂר הֱיוֹת? נו, אדרבא!
אך לגור? – תודה רבה.

רוממות ירושלים
היא כחומץ לַשִּׁנַּיִם,
לטובים בידידיה
פג אמון במנהיגיה.
כלפי חוץ, אומרים "כינון
צעדים בוני אמון".
אך מבית, להמון,
מבטיחים לבנות המון,
מירדן ועד לים
ויותר, מעל כולם,
בשכונת רמת-שלמה
(שהקפיצה ממקומו
את אובמה אשר לו
יש דעות משל עצמו).
לשכונת רמת-שלמה
שֵׁם אֶתֶּן:"עָרְמַת-שלמה".
התבשיל שֶׁבַּאִלְּפָּס
לעולם כולו נמאס.

לְסִיּוּם, דְּבַר הלצה,
מצחין, אך רב-אמת
על ציפור אשר קָפָא
ועוד מעט וָמֵת.
לתומה עברה פרה,
זנב זקפה ו...טרח,
על הציפור שֶׁבַּקָּרָה –
שנשמתו כמעט נפח –
גוש פֶּרֶשׁ, ריחני, חמים
הטילה מגבוה,
החום, הפיח שוב חיים
בָּזֶה שתם לגווע.
הציפור, יצור חרוץ,
מיד פצח בקול ציוץ,
שהעיר את הסביבה
וגם – תנשמת חביבה.
תנשמת זו, רְחִמַאִית
אינה כה אֲנִינָה,
טַרְפָה צפור הַצָיְצָנִית
על אף הצחנה.


מוסר השכל החינוכי
מוּכַּר היטב לכל:
מי שיושב בתוך הַסְּחִי
בל יְזַמֵּר בקול.


ד"ר ערן גרף


17.5.10 ‏– ג' סיון תש"ע

אין תגובות:

פרסום תגובה