מה לי כי אדע פוטושופ מהו ?.
אין מצלמה בביתנו ואין אוספי תמונות, אין עניין לנו במלאכת הצילום כפי שאין כל ענין אחר לנו ביום האתמול.
כל שמוכר לי מענייני ה"פוטו" הוא בית העסק של האדון שלייסנר, בעל עסק הצילום ברח' יעקב, אביה של נעמי שלייסנר בת כתתי, אשר החזיק את אחת משתי חנויות הצילום (השני היה מר בן-צבי ברח' טלר) וכן במכונית "רובר" , האחת מתוך סך תריסר המכוניות אשר הפריחו אבק ברחובותיה של רחובות.
מר שלייסנר אשר כינה עצמו "מייסטר" , היה מקיים מלכודת לחתני ימי הולדת. מצלמה פרטית לא היתה קיימת אצל מרבית הבריות ומקובל היה כי לרגל יום ההולדת היו מקשטים את הֶחתן בבגדיו החדשים , ולאחר, שערו נקצץ למתכונת של אניצים-אניצים בידי אחד משלושת הגלבים המקומיים : (אדון קימל, ליד בית המשפט והקפה של שטרנברג, מתמחה ברומנים, הספר הג'ינג'י מרח' טלר המומחה לפולנים ומר חביבי ברח' יעקב, מומחה לתימנים ולחברי מכבי (אגודת הספורט, לא הקופ"ח). מי היה אוחז התער- תלוי. אם הקורבן הובא על ידי אביו, זכה לטיפול האמן בכבודו ובעצמו. אם הגיע הקרבן בכוחות עצמו, הופקד על המלאכה השוליה ובעל הבית הסתפק בספירת אזני הנקצץ לאחר סיום הפעולה המשמחת.
למותר לציין כי המוהל, הרב לוקץ', היה הספר המוצלח מכולם, אלא שאליו היה צורך חיוני לשלוח את המסתפר המיועד לבוש מכנסיים (ליתר בטחון).
אמן הצילום (שלייסנר בחוגי האינטליגנציה המקומית), היה מציב את הקורבן מול הקיר, מחשיך את כל ההיכל, מכסה את מצלמתו הענקית בקרינולינה שחורה, נכנס אף הוא מתחתיה וברגע מסויים היה מצווח בקול מקפיא דם "לחייך, לא לזוז" ומשחרר הבהק שלאחריו צפה הקורבן את בוא הרעם, את שבע מכות מצריים ולבסוף המבול.
ביום היעוד להיות התמונות מוכנות, לבשה כל המשפחה את בגדי החמודות, וצעדה אל היכל האומנויות של מר שלייסנר.
את פני הבאים הקבילה מרת שלייסנר צהובת השיער כדמות מן הוולקירים. היא הדפה בעוז את הטענות כי המצולם בן ה 5 אינו דומה כלל למקור (במידה והביאו את הילד-המקור עמם) ושהגברת המצולמת עם החייל חובש הכומתה האדומה (כלניות) כלל אינה אמו (נא עיין באורגינל) אלא בטי הזונה מבית הקפה של מר שאטן ברח' הרצל 193 (הבית שהיה לי הכבוד לחלוק יחד עם רעי מנוער - דן אלבלינגר, לימים אלמגור).
הצילומים נועדו להשלח אל המולדת הישנה אל סבתא וסבא (לוגמי מי ויסלה) למעקב אחרי ההתפתחות של הנכד. כמי שסבתו היתה קבורה בבית העלמין ברחוב טרומפלדור בתל-אביב, ולסבתו השניה בווינה, היו מ 11 ילדיה מספיק נכדים גם בלי שהיה נחוץ לה גם נכד פלשתינאי על שאר צרותיה. על כן, במשפחתנו לא היה מקובל כלל עניין צילום זה ועל כן אין אני מבין דבר וחצי דבר במושג "פוטושופ" .
לאמי, היתה מצלמה שהביאה עמה מלימודיה בברלין, אך למרות המוניטין הרב של המצלמה, מעט התמונות שהיו העידו על מיומנות מפוקפקת או בתורת הצילום או בהלכות עשיית הילדים ועל כן עד בואו לעולם של אחי גדעון שהביא עמו למשפחתנו חידוש בצורת אבא, לא נשמר ולו צילום אחד בביתנו. או-אז, חל שינוי מדהים. אחי צולם לאורכו ולרוחבו בהצלחה מלאה שהעידה כי להשגת צילומים איכותיים, לפעמים מספיק להחליף את הצלם או את המצטלם, (או את שניהם יחדווה).
אחי , יפה היה ויפה נשאר עד היום (בגיל 64) ועל כנפי זיו איקונין המרהיב שלו נישא למרחקים (אטלאנטה, ארה"ב), נישא לערלית, וסוגד לתורות בריאות משונות ומשתכר אלי צרור נקוב.
ערן שלום קראתי עכשיו את הבלוג שלך תאור יפה של הדמויות הפעלות בראשית ימי המושבה
השבמחקאך עלי לתקן טעות חביבי הספר אבי אמנם היה מזרחי אך לקוחותיו היו ראשי ערים ראשוני המיסדיים וויצמן אני עוד זוכרת כילדה איך הנהג עם הלינקולן היה בא לקחת את אבא לארמון
לפעמים הייתי מצטרפת אליו כיום אני מפיקה סרטים לשימור מורשת רחובות ובסרט "ברחובות יורדים למושבה "יש תאור מלא אתה יכול לפתוח ביו טיוב הסרט שאני מפיקה עכשיו הוא על שליסנר ולכן הגעתי לבלוג שלך חביבי עדינה