יום ראשון, 30 במאי 2010

כֵּיצַד בָּכִיר הוֹפֵךְ מָכִיר,

וְהַשָּׂכִיר הוֹפֵךְ סָחִיר.

אפשר לאמר בלי לגמגם:

אצלנו לא משעמם!
צורת בִּלּוּי די נפוצה –
בצוותא לאכול קוּרְצָא!
לאחרונה עוסקים בְּחֵשֶׁק
במשכורות בכירי המשק,
הם היודעים לנצור ממון
לבל ירד הוא לטמיון
("טמיון" – מלה שמובנה
הינו "אוצר המדינה").
בכיר – מומחה בתכסיסים
איך לשלם פחות מסים.
ומעסיק הוא, מן הסתם,
עובדי חברות כוח-אדם,
ומגלגל את המעות
בין שערי המטבעות,
עד בסופה של שנת כספים –
הַמַּאֲזָן – נופת צופים.

אותו בכיר, הן זה ברור,
הוא הִתְגַּלָּח על זְקַן ציבור.
בתור עובד המדינה
(גם שם משכורת לא קטנה),
הצלחותיו, טעויותיו –
נשאו האזרחים על גב.
עכשו, רַפוּד בחמוקי כורסה
עם שאר מְקֲרְקְסֵי בורסה.
עתה – מנכ"ל תעשיות,
או נְגִיד של קרן גמלאות,
מוביל חברה להשקעות
(מוציא כספנו לתפוצות),
בעולמה של הפרקמטיא
הוא מקפץ כמו חד-גדיא!


עֲלֵי כל אלה, כנראה,
זכאי הוא לשכר נאה.
זה הקוצב שְׂכַר-רָעָב,
למנקים, שומרי הסף,
למנהל – אדם עליון,
שכר עולה על כל דמיון:
משכורת חודש מספיקה
בתל-אביב לרכוש דירה;
לארוחה מכובדה –
פשוט לקנות המסעדה;
תריסר מכוניות של שרד,
משכורת חודש – רק אחד.
וְכֵן, כאלה משכורות
משולמות פה למאות,
בני עליה מחוננים
חסרי גבולות תיאבונים.
הכל חוקי, הכל כשר,
מליון לחודש, אף יותר.
ואם הפסד ישנו, אז מה?
שׂכרם איננו כלל נפגע,
(לולא אותו מוצלח מכל
היה הפסד יותר גדול)?!
כַּתְּרוּ זְעֵיר לי, זה כְּפֶלֶא:
איך מעכלים, סכומים כאלה?

כשכסף כה גדול סובב,
אולי נדמה לו לחובב,
שזה כמו הרי גולן:
הושט היד וגע, גע בם!
כשניצוצות הפז עפים
כאן מכל צד, בתועפים,
נדמה שכל חֶלְכָּא בעיר –
עם קצת מזל, יהי לגביר.

לצד של בני העליה
ישנם בכירי ממשל, עיריה,
רואים כאלה משכורות
ועיניהם ממש כלות.

על כן, כל הנושא תפקיד
שיש לו "כן" או "לא" הגיד,
באם ירחיב מפתח כיסיו,
אפשר "בקשיש" יזרום אליו.
פקידים רבים, למדנו כי,
כמותם כְּקָאיְמָקָם תורכי[1] :
הכל אצלם למכירה
אם מציעים את התמורה.
עם אוכל, בא גם תיאבון,
והגבולות – מעל דמיון.
וכך, בכיר הופך מכיר,
והשכיר הופך סחיר.


עוד אצטט כאן, במחילה,
חנניה רייכמן המופלא:
"ליֵצָן שָׁלַח מִבְרָק מָהִיר
לַעֲשָׂרָה 'טוֹבֵי הָעִיר':
הַכֹּל נִגְלָה! מַהֵר וּבְרַח!
... כָּל עֲשַׂרְתָּם עָזְבוּ הַכְּרַךְ" [2]


מפרשה לפרשה,
רואים, הנגע איך פשה,
מוֹכְרִים הכל, ללא בושה,
אם תשלמו – בבקשה!
פעם, היתה עוד דאגה –
גנבו למען מפלגה,
היום, הישר לכיס פרטי,
(מסווה של צדק חברתי,
כמו יד-שרה, צדקה, כולל –
הם שמות הכיס של הנוכל).
היום צִיּוֹן, אֵי מִכְנַּסָיִך,
כַּסּוֹת קְלוֹנָם של פָּרְנַסָיִך?
בכל קלונה עומדה עכשו –
ירושלים של זהב!!
ואסיים ביבבה:
זְעֲקִי ארץ אהובה!!


ד"ר ערן גרף



18.04.10

[1]מושל נפה בשלטון התורכי בארץ

[2]חנניה רייכמן, בדיחות בחרוזים 1956


אין תגובות:

פרסום תגובה