יום ראשון, 1 באפריל 2012

אהבות של עיט צבוע

מה שנולד כ"אהבת ציון"
נתגלגל והיה ל"אשמת שומרון"
והסוף כמובן, הוא חזוי וידוע
והשם המתאים לו, הוא – "עיט צבוע"[1].


עתידנו מאיץ גלישתו במדרון
והפעם בשל מאחז, שמו מִגְּרוֹן.
עְּל ראש הר נישא, הוא נִשְׁפֶּה בשומרון
מַתְּרִיס לכל עבר, אותו המִגְּרוֹן,
שתקוע כעצם של דג בַּגָּרוֹן,
לא לבלוע ולא להקיא – מֵחֲרוֹן.


מגרון תחילתה כאתר של אנטנה
ותפחה עד היתה לכולנו מיגרנה.
לידתה, כאמור היא היתה בְעָרְמָה
וכל יום מני-אז, קיומה בְּמִרְמָה.
חמשים משפחות שם, מאות ילדי-גן,
בָּרְבִיָּה יש שם סדר, בלי שום בלגן:
כל תשעה חודשים ושבוע ולילה
כל זוג שם מוסיף עוד תינוק לפמליה.


הורתה היא בחטא, עוד למן הראשית
כי היא צצה לפתע, על קרקע פרטית,
אשר רשומה היא כחוק שם בטאבוֹ
ועל כן זה נחשב מעשה שֶׁגְּזֵלָה בּו.
ונפסק  בדיון בית-משפט העליון
שגזר: לְפַנּוֹת לְאַלְתַּר, את מִגְּרוֹן.
אבל יחד עם שאר נקודות מאחז
שאינן "חוקיות" – גם מִגְּרוֹן אינו זז...
טוענים מיגרונים כי כמותם כּיורש
כי עד כה, לא נמצא כלל לקרקע דורש.
(אם יטען פלשתיני שזה רכושו,
יאולץ לְמָכְרָהּ  ויתחייב בנפשו).


ישראל – מדינה ובה חוק, זה ידוע,
אבל בשטחים – מערב הפרוע!
לכל התנחלות, אם קטנה או גדולה,
יש רב שפוסק הלכות משלה.
לכפה וציצית – מעמד של מלכות!
לדיני מדינה – מעמד די נחות,
ויותר מן הכל מסמלת מִגְּרוֹן
סלע מחלוקת, תגרה ומדון,
שעתה היא קרובה להמיט הקלון
של אונס של בית המשפט העליון.
כי מי אתה חוק, מול פולסא דנורא
ומול נער עברי העוסק בתורה,
שיותר מתורות אביי ורבא
עוסק במצוות של פרה-ורבה.


אלפיים ושתיים, אלפיים ושש,
בית משפט על שלו לא חדל התעקש.
המדינה לְפַנּוֹת, כדרכה מבטיחה
אך שגרת החיים במִגְּרוֹן ממשיכה.


כשחשדו מגרונים כי "כלתה הרעה"
הם קבלו מידי בגין השר, הצעה,
לפיה, יוגלו לגבעה שמתחת
אך מִגְּרוֹן הישנה, שרירה ומובטחת,
תִּוַתֵּר על כנה, עם דגל על תורן,
אז מנין שינוי – המיקב או גורן?
אבל גם מזו הפשרה הנלעגת
מהרו מהסכם שקבלו חיש לסגת.


כשהוגשה עתירה לתיקוף צו פינוי
כבר היה הצפצוף על החוק – בגלוי,
לא כמו בעבר, הם ידעו, כי הפעם
רב-השופטים הוא שופט שמטעם,
אחרי שמינוהו בחוק מיוחד
כי סברו לתומם שאותם הוא יֶאֱהַד,
ובבית המשפט יהי להם "מליץ יושר"
ויחזיר למחנה הימין ימי אושר.
אבל כבוד השופט, אכזבם במפתיע
כשבחוק ובצדק דבק במפגיע,
ונקבע בפסק דין גם מועד אחרון,
תוך שלושה חודשים – לפנות את מגרון.


וביבי על כך: "יש שופטים בירושלים",
כנראה שבזאת הוא שלם מס שפתיים.
בעצם, מי הוא זה הנותן הטון?
הוא ח"כ חרוץ, ושמו דני דנון:
"כבר קצה נפשנו במשפטוקרטיה
ואנכרוניזם דבילי ששמו דמוקרטיה!


מגרון הנה לנו כמו עוגן ונכס,
כמו שהצהיר המדען ארכימדס:
'נקודה של עיגון, חיצונית הבו-לי
היקום אז אניף בכוחות – רק שלי!'
כלומר,  מגרון מהווה  נקודה של זינוק
לשידוד ושיפוץ עבודת החיקוק.
כדי ינבור בית-משפט  בְּאָשִׁיּוֹת היקום,
ממשלה והכנסת יהיו חוץ לתחום!!!
למה-מה? זה 'כּוּלָה' בית משפט
תבוסתניםשמאלנים, ששונאים את הדת.
נשתיק את קולם נחליש את עוזו –
כי לנו,רק לנו, הארץ זו"!!!.

זו שיטה ותיקה ומוכרת כל-כך
למי שחפץ בציון טוב  במטווח:
יורים ולאחר שנוקבה מטרה
מסביב לפגיעה מסמנים עטרה.


נתניהו, כששח על "שופטים בירושלים"
רק הבליע את סוף המשפט: "בינתים".


מה שנולד כ"אהבת ציון"
נתגלגל והיה ל"אשמת שומרון"
והסוף כמובן, הוא חזוי וידוע
והשם המתאים לו – הוא "עיט צבוע1".




[1] שמות שלושת ספריו המוכרים ביותר של אברהם מאפו
ד"ר ערן גרף
‏ד' ניסן תשע"ב  March 27, 2012


אין תגובות:

פרסום תגובה