יום שני, 12 ביולי 2010

"פֶּן יִרְבֶּה וּפֶן יִפְרוֹץ" –מְזִימוֹת הַשָּׂר הַפּוֹץ.

יִשְׂרָאֵל ( זֶה לֹא חָדָשׁ), אֶרֶץ שֶׁל חָלָב וּדְבָשׁ,
עָם אֲשֶׁר תָּמִיד פּוֹתֵחַ
אֵת לִבּוֹ לְכָל אוֹרֵחַ,
וּבִפְרָט זה, היָכוֹל
לַעֲבוֹד בְּזִיל הַזּוֹל

מִסְכְּנוּת שֶׁבָּעוֹלָם
יֵשׁ מִדְרָג לָה מִן הַסְּתָם:
ישראל – בּוֹרְחִים בָּנֶיהָ,
לְאַחֵר – הִיא כְּמוֹ קָמֵיעַ.

בָּאוּ מִכָּל קְצוֹת עוֹלָם,
הָעוֹבְדִים– עַל כָּל אוֹנָם,
לַעֲמֹס כָּל מְלָאכָה
שֶׁהִיא קְצָת מְלוּכלָכָה,
אוֹ שְׂכָרָהּ אֵינוֹ מוֹשֵׁךְ
הַיָּדַיִם לְלַכְלֵךְ.


תֵּה ואוֹרֶז יֵשׁ בְּסִין,
וגַם עוֹדֵף אוֹכְלוּסִין,
הֵם בָּאִים בַּהֲמוֹנִים
לְרַצֵּף הַבִּנְיָנִים.
הַפְּזוּרָה הַאָפְרִיקָאִית
מְמָרֶקֶת אֶת הַבַּיִת,
מִגַּנֶּנֶת הַגִינוֹת
[כְּשֶׁמוּתָר פֹּה לְהַשְׁקוֹת].
התאילנדי, כְּמוֹ צָמִית
מְקַטֵּף הָעַגְבָּנִית.
מְעַשֵׂב וּמדלּל
מְגַּזֵם ומזבל.
פיליפינים, אֵין כְּמוֹתָם
לְהָבִין לֵבָב אָדָם,
ותפקיד להם יעוד–
להיות עובדי סיעוד.

בִּיבוּא עוֹבְדִים, יֵשׁ סֵדֶר,
לֹא בָּאִים הֵם כְּמוֹ עֵדֶר:
הַבָּנִים – לַחַּקְלָאוּת,
הַבָּנוֹת – אל הסיעוד.
הם, כמו כל דויד ורותי
בזמנים של "אפטר-דיוטי"...
ומזה נולד פרי בטן,
שאינו כלול ב"תקן".

עַד הַשָּׂר פקח עיניו
כבר נולדו כאן, עד עכשיו,
ילדים ללא מוֹרֶשֶׁת,
אך – מכל גווני הקשת.
נספרו כבר בינתיים
לפחות אלף- מאתיים,
שהשר בָּם מִתְּאֲנֵף
וחפץ הוא לְנַפְנֵף
אל מחוץ לגבולותנו,
כמו פָּשְׁעוּ נגד עַמֵּנוּ.
את כפיו, "הו! אַלְלַי!"
כך סָפַק השר ישי:
"איך זה, מֵהֵיכָא תֵּיתֵי,
מה זאת? כָּל כְּרֵתִי-פְּלֵתִי
בביתי קונים שביתה?
לא יהי כן מעתה!
בְּהוֹרֵיהֶם, על פי החוק,
אקיים: 'עָשׁוֹק וּזְרוֹק'.
מחרתיים, או מחר,
יסולק מכאן כל זר,
פן יחפוץ להשתרש
וְיָקִים לו פה יורש"!

מר ישי, נָאוֹר יָדוּעַ,
קְסֶנוֹפוֹבּ[1] מֻשְׁבָּע, קבוע.
שֶׁחֻנַּךְ כבר מילדות
ששנאה – מרכיב תרבות.
אחת לכמה שבועות
הוא יוצא בהצהרות
על גזרות שהוא גזר
נגד העובד הזר.
הם חיים כך באימה
גורלם הוא תְּלוּי-בלימה,
אם לַשֵּׁבֶט או לַחֶסֶד.
בין הם מבוגר, או ילד –
לרבים מהם, בַּחֵלֶד,
אין מכבר ארץ אחרת.

מוּל שַׂר פְּנִים זה האכזר,
יש שְׁדּוּלַת עובד הזר,
שֶׁחָרְתָה עֲלֵי דִּגְלָהּ:
הֲגִינוּת וְגַם חֶמְלָה.

שר הפנים, בין מִשְׁפְּתַּיִים,
תחבולות חורש בינתיים
איך למען עתידנו
מי לנו, מי לְזָרֵינוּ?
כתלמיד חכם פָּנָה
לתנ"ך וְלַמִּשְׁנָה
ולמד שיטות בדוקות
לויסות בוא-תינוקות:
בַּחֲצַר אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ,
הם סֵרְסוּ אותם מראש
ולכן כלל לא נולדה
בעיה של ילודה.
גם פַּרְעֹה אָבָה הַכְרִית
עבודת-זָרִים (עברית)
ועל כן "כל בן-זָכָר
בַּיְּאוֹר יוּטְבַּע!" – גָּזַר.


אם מותר לי להציע
(כיועץ מן היציע),
כמה טריקים יעודים
מחצרות החסידים:
יש שיטות בהן נָקְבָה
זו "האם המרעיבה";
אם עיקש מדי הילד
יש גם "אם המתעללת";
בל נשכח גם, כמובן,
את ה–"אמא טאליבן".
ילדים שֶׁיִּשְּׂרְדוּ
ועברית טוב ילמדו –
פה יורשו חלקם לחיות
תוך קיום תרי"ג מצוות.

בִּמְדִינָה מְתֻקָנָה
עִם שָׂפָה מְעֻדָנָה,
בה עוֹבֵד לֹא מִתְאַזְרֵחַ
מִתְקָרֵא "עוֹבֵד אוֹרֵחַ".
ואצלנו, – מְנֻכָּר –
שֵׁם נִתָּן לו: "עוֹבֵד זָר".
מה כה זר וּמְנֻכָּר
יש בו, בָּעוֹבֵד הַזָּר?
הֲאֵין עֵינָיו כמו עֵינֵינוּ?!
הֲאֵין חושיו גם כְּחוּשֵׁינוּ?!
אם נְמַצֵב אותו כ"זָר"
שום דִּמְיוֹן אינו נשאר,
כמו יש הֲנָחָה מֵרֹאשׁ:
הוא אינו כלל בֶּן-אֱנוֹשׁ.
אֵין תֵּימָה, כנוי כָזֶה,
"מזמין" גם יחס כה נִבְזֶה.


ד"ר ערן גרף


‏כ"ד תמוז תש"ע July 6, 2010

[1]שונא זרים

אין תגובות:

פרסום תגובה