יום שבת, 24 באפריל 2010

זכרונות ממלחמת השחרור: השחרור מן המלחמה.

ד"ר ערן גרף
07.03.10


מלחמת השחרור בעיצומה. כל צבאות ערב פלשו אל תוך גבולות פלשתינה-א"י.


בביתנו ברחובות: אמא, חוקרת במכון וולקני, גדעון, אחי (בן 4), אני (בן 12), ושלוש נשים על פעוטותיהן, אשר פונו אל "העורף". שתים מהן מן הקיבוצים נצנים ויד-מרדכי אשר נפלו בידי הצבא המצרי והשלישית, בהריון, מנגבה הלוחמת על חייה. שלשתן דמומות ושתקניות. אבא – מ"פ בגבעתי, גדוד 51 , עושה בלחימה על המשלטים סביב נגבה.


רחובות כמעט כמושבת רפאים. איש כמעט ואינו נראה ברחובה. ספיטפיירים מצריים תוקפים מספר פעמים מדי יום בירי מקלעים ובפצצות קטנות ופצצות כבדות יותר מטילים מטוסי דאקוטה. מטוסי הקרב של חיל האויר הישראלי טרם הופיעו בשמים והמצרים עשו בשמים כבשלהם.


בית הספר שלנו , "בית החנוך לילדי העובדים" הותקף בירי מקלעים מן האויר. הצטופפנו, קורסים בתעלות המגן הפתוחות, מביטים כמהופנטים בצללית הטייס המצרי הצולל מולנו עד למרחק מטרים ספורים מעלינו וממש רואים את הקליעים הנורים משורש כנפי המטוס. אז עוד הרגשנו כמו במשחק "שוטרים וגנבים". לאחר מכן, שבת בית הספר עד לההפוגה (הודנא בלשון עכשווית).


משטר האפלה חמור הוטל על המושבה. מחמת חום הקיץ, לא ניתן היה להסתתר מאחורי פרגודים ותריסים. לילה לילה, מכשירדה החשכה, נותרנו באפלה עד הנץ החמה. מדי ערב שודרה מהדורת חדשות יחידה לאותו היום. בביתו של "גביר המושבה" שבקומתנו השניה, היה מקלט רדיו, מן המשובחים שבהם, אשר הוצב על אדן החלון וכל השכנים מתאספים על מרפסותיהם באפלולית ההאפלה, מסכיתים לחדשות היום וממשיכים בפרשנויות עד לעת "פרקי היום בתנ"ך" שחתמו את שדורי היום.


מקלט, דוקא חפרו ואף ציידוהו כדבעי. הורי סרבו להצטרף לחבורה הממוקלטת, כפי שהסבירו בדיעבד, בשל אי חפצם לחשוף את ילדיהם לאוירת הבהלה שנשתררה עת נשמעה צפירת האזעקה. הנוהל בביתנו בעת אזעקה: מי שישן, שימשיך לישון מי שער – יתרחק מן החלונות. החוסות בצלנו, הפליטות מקבוצי הדרום, כרעו למשמע כל רחש מצוי ככלבלבים, כשעולליהן חוסים תחת בטניהן ואימה נבטת מעיניהן.


האזעקות הושמעו ונדמו לפני שיטה בלתי ברורה, שלא היה לה כל קשר להופעת המטוסים מעל המושבה.


כל שתכפו והחציפו ההפצצות, כך הלכה המושבה ונתרוקנה מתושביה. המלחמה התחוללה על פני מרבית שטחי הארץ ויכול החפץ לנטוש את ביתו, רק לבחור את הצורר החלופי על פי העדפתו: בדרום, צבא מצרים עם חיל אויר פעיל למדי, בצפון – חיילי קאוקג'י, במזרח –לגיונרים ועיראקים ובצפון מזרח – סורים. בכל זאת, העדיפו רבים להחליף את צריהם ונסעו למקומות שנסעו. על המקרר בביתנו נתגבהה והלכה ערמת מפתחות בתי הנוסעים אשר הופקדו בידי הנותרים, על כל צרה שלא תבוא.


ערב אחד, אפל וחם, נשמע רעש המטוסים קרוב מתמיד ויריות המקלעים קרובות יותר. פתע נעו אמות הספים, גושים נפלו מן התקרה, ענני אבק עלו מכל עבר, כלי זכוכית נפלו ונשברו, זעקות נשמעו ופתאום היה שקט מוחלט. אמא תפסה יד לכל אחד, לאחי ולי, ולחצה בכח רב וסיננה: שבו בשקט, זה כבר קרה, זה כבר נגמר, וכולנו בריאים ושלמים. עוד האבק שוקע אט-אט וקולות רפים החלו מגששים דרכם בדומיה הקפואה. כלי פח נפל במקום כלשהו והרעיש את הדממה וכמו נתן אות לחידוש הדיבורים. אחת מן הנשים המפונות המתארחות אצלנו החלה זועקת בקולי קולות, לקחה את צרורה הקט, את תינוקה ונעלמה אל תוך הלילה, לבלי שוב. הלילה היה אפל. שכנים מגששים חזרו ואמרו שלא רואים שום דבר ברור, אך נראה שהבנין נפגע. עם אור ראשון, יצאנו כולנו ואכן, החזית המזרחית של הבנין היתה מחוררת כולה, התריסים והחלונות נתלשו ממקומם ובתוך הדירות, כולל דירתנו, היה החורבן מוחלט, דלתות נעקרו מציריהן, החלונות נופצו כולם ולמרבית המזל, לא נפגע איש.


מאז ההפצצה הזו, השכנים המשיכו להיעלם בקצב גובר, והנותרים היו מרוטי עצבים. שתי האורחות הנותרות שלהו, על טפן, נפרדו וחשו לאשר חשו, אל המקלט הבא. אמא החליטה לנטוש אף היא. אל הדודים בתל-אביב.


קבע מי שקבע סדרי קדימויות לנוסעים. נרכשו כרטיסי נסיעה ושובר המציין את תאריך ושעת הנסיעה ומספרו בשיירה של האוטובוס הגואל. הנוסעים העתידיים נתבקשו שלא לקחת עמם אלא צרור קטן לכל נוסע. כרטיסים כבר היו. אוטובוסים – היו פחות.


אספנו את שברי הבטון , הלבנים והזכוכיות, הגפנו את הפתחים ככל האפשר, נטלנו צרורות קטנים ויצאנו לדרך בואכה תחנת האוטובוסים.


תחנת האוטובוסים של "דרום יהודה", הקואופרטיב לתחבורה של דרום הארץ, המתה אדם, בעיקר נשים וילדים ומעט קשישים. ההמתנה מתמשכת והשמועות מתרוצצות. מפעם לפעם, הגיע אוטובוס ריק ודמם בדלתיים סגורות. הזמנים נתארכו והקהל נתרבה. אנחנו התכנסנו במרחק ניכר מן המצטופפים.


פתע, הזמזום המוכר, ההולך ומתגבר. זעקות חרדה עולות מכל עבר. מקלט אין, אף לא מבנה להסתר בו. הקהל החל נפוץ לכל עבר, כולם רצים וגם אני. איפה אמא? אבדתי אותה בחפזוני. אני רץ בכביש בלי דעת אנה, והנה המטוס צולל ממש מעל. "שכב" צועקים לי אנשים שכובים מכל עבר. נשכבתי. הקליעים מכים בכביש, הספיטפייר חלף ושני צולל אלינו, חופת הטייס בוהקת בשמש הבוקר וצללית הטייס נראית בברור. הקליעים שוב רצים לכל עבר. והנה מולי באה אמא עם אחי, מהלכים כמו בטיול בוקר של שבת. "קום", אמרה לי, והוליכה אותנו לצד הכביש ליד כניסה לחצר כלשהי.


כמובן שכל סדרי התור שכבר התארגן קודם לכן נטרפו בעת האזעקה. בתוך מספר שעות ושתי אזעקות, כבר נתאספו כמה אוטובוסים.


משניתן האות, נפתחו הדלתות והקהל הרס אל הפתחים. הנהגים שעשו נסיונות ילדותיים לבדוק כרטיסים, נהדפו, ילדים וצרורות עופפו פנימה מבעד לחלונות.


תמיד אנחנו אחרונים. אמא: "אנחנו לא כבשים ואנחנו לא נדחקים".


לא נדחקים – לא נוסעים.


בפחי נפש, נותרים לחסדי המטוסים המצריים, שמנו פנינו לכוון הבית שנטשנו והנה, חרישי, החליק לתחנה אוטובוס ריק ובלם ממש לידינו. איזה אוטובוס!! על חרטומו קנה לו שביתה, מעשה בעל-בית, כלב בולדוג מבהיק מצופה כרום, סמלו של היצרן Mack (לא, עדין לא מק-דיזל, אולי לכשיגדל), משרה אמינות ובטחון. המספר האישי של האוטובוס ברשימת "דרום-יהודה", מס' 303 (סדרת ה"מקים"), היה מצובע מעשה אמן בספרות צהובות ומסולסלות על דופן האוטובוס הצבוע כדרכם של האוטובוסים בימים ההם, בצבע חאקי. זוכר עד היום. שני נהגים משמשים היו בכל אוטובוס, (על פי השיר על הגנרל המקסיקני: "פן יהרג, פן יפצע, פן בראשו תפגע פצצה"...)


משך אחינו הנהג בחגורת המכנסים של הסבא שלו שהיתה קשורה למנוף אשר פער את הדלת כשהיא מתקפלת לשנים ופוערת את מפתחה. מחמת הטרחה בפתיחת הדלת (משיכה בחגורה של סבא) ובסגירתה, הדלתות היו נותרות תמיד פעורות בנסיעה כבחניה. נדחפנו פנימה בלחץ הצובאים על הדלת. חלונותיו של אוטובוס זה היו מרושתים כנגד אבנים ורימונים (ונגד ילדים וצרורות המושלכים פנימה). אפילו ספסל לישב נמצא לנו. האוטובוס הצטרף לשיירה שהמתינה לו ויצאנו לדרך.


איזו הרגשה עילאית... נוסעים באוטובוס... רחובות מושבה קטנה, רחובה הראשי שוקק עגלות וסוסים. קוי תחבורה פנימיים כמובן שלא היו. מעטים היו קרובי המשפחה בארץ ו"העיר הגדולה" עדיין היתה "עיר קטנה" שלא היה לה במה למשוך את תושבי הפריפריה לבקר בה. ועל כן, מי ידע טעמה של נסיעה במכונית? ועל כן נרעש הייתי מחוית המסע באבטומוביל. אחינו הנהג משך בהגה, חרק ארוכות במוט ההילוכים הענקי והפליג לדרכו כשהוא עוקב במסלולו אחרי כלב הבולדוג הקבוע בחרטום האוטובוס כאלת הים בספינה פניקית. התפוגגות תחושת הסכנה עם ההתרחקות ממרכז המושבה, החלה נותנת אותותיה, שיחות החלו נרקמות בין הנוסעים, צרורות נפתחו, ועד מהרה היו מרבית שותפינו למסע מפצחים ביצים קשות ומגרמים צנונים עתירי ויטמינים וניחוח.


אנחנו לא אוכלים, אף שפת-בג היתה צרורה עמנו. למה? אמא אומרת "פרות הודיות אוכלות בכל מקום ואנחנו לא פרות הודיות". כך למדתי כי יש הודו ופרות יש בה. ההודים עצמם, היו תגלית מאוחרת בשנים רבות.


הכביש מתמשך בינות לפרדסים מאופק לאופק, בואכה נס-ציונה, לגבינו – חוץ לארץ. זמן רב לא ראינו מקום זולתי רחובות. גונחים במעלה הדרך בואכה ראשון לציון. יקב, כשנמות יקברו אותנו... בינתיים אנו חיים וממשיכים. בנחלת יהודה פונים לדרך עפר צדדית הנמשכת אל בינות לפרדסים האינסופיים והופכת לדרך החוצה דיונת חול טובענית. האוטובוס מחרחר. השיירה כולה נעצרת כשהאוטובוס אחרי אוטובוס נדחף נואשות בידי נוסעיו לחלצו משקיעתו בחול.


פתע, שוב הספיטפיירים מעלינו. האם לא סיימנו כבר לשחק במשחק הזה? האף אין זאת? באוטובוס צווחות, כולם הורסים אל הדלתות. אני רוצה לברוח. אמא תופסת אותי ביד, נועצת בה צפרניים בכוח ומסננת "שב! שב זקוף והבט ישר קדימה! אנחנו לא בורחים!" רציתי להשתטח על רצפת האוטובוס, ושוב "שב זקוף, המטוס מלמעלה ואין תועלת בשכיבה על הרצפה". הרגעים חלפו לאט כנצח. המטוס צלל, נסק וחזר, נסק וחזר ובכל פעם עבר בצליפה לאורך השיירה. הפצצה שזרק הדהדה במרחב הפרדסים השמם אך לא גרמה נזק. וכך ישבתי, וכמעט מים הולכים בין ברכי, מפרכס מאימה, ללא נוע. אמא ישבה במבט קפוא. גדעון אחי הפעוט נמנם.


רעם המטוס הלך והתרחק. "ממה אתה כל כך מפחד"? שאלה אמא, "אני לא יודע", עניתי, "את רואה שכולם מפחדים". "ומה יצא לך מן הפחד, האם ימנע ממך צרה?" המשיכה להקשות, "האם הבהלה הצילה מישהו?" באמת, הייתי נבוך למדי. מישהו שכח לספר לאמא שיש דבר כזה שנקרא "פחד" ולכן היא לא ידעה מהו.


הצווחות מסביב שכחו, האוטובוסים נדחפו בזה אחר זה ממלכודות החול (רק המק שלנו נחלץ בכוחות עצמו, הנהג שלנו הוא חברמן שורר לו קהל נוסעיו המעריץ). במסגרת "השרות לנוסע" היה אחינו הנהג מסביר לנו את שכיות החמדה שבדרכנו. ""זה הצד האחורי של בית הקרן הקיימת בבית-דג'ן, הבית התלת-קומתי נהרס כמעט כולו והלוחמים עודם שם, מכותרים מכל עבר, הסביר לפלצותן של כמה מן הנוסעות שצווחו "סע מהר", אחר חלפנו בערפו של הכפר יאזור, צלחנו את חולות "מולדת" הטובענים אשר רק ה"מק" שלנו חצה אותם בכוחות עצמו, לגאות הבולדוג המתנוסס על חרטומו. בעבורה של חולון, באנקת רווחה קולקטיבית, ובשירה אדירה, באנו בשעריו האחוריים של בית הספר החקלאי "מקוה ישראל", ככתה מתרוננת השבה מן הטיול השנתי.


היציאה מן השער הקדמי של "מקוה ישראל" הוליכה הישר אל מול בית החרושת "היוצק" שעמד בשממונו לאחר שכל פועליו נרצחו בידי פורעים. דרך "כביש הבטחון" , היום הכניסה לתל-אביב מכוון חולון, הגענו אל אזור התחנה המרכזית החדשה (זו העומדת כיום בשממונה, טובעת בסחי).


התחנה המרכזית עצמה הופצצה זה לא מכבר תוך שרבים היו החללים והנפגעים ועל כן התנהלו חיי התחבורה בסמטאות הסובבות אותה. עת ארוכה חפשנו עד מצאנו את קו 5 של קואופרטיב "המעביר" (לימים "דן") שהביאנו לסוף נתיב התלאות.


דוד זאב, הדודה לולה והקוזינה אראלה חבקונו אל חיקיהם ועמם ישבנו. אמא, שועל קרבות ותיק, המשיכה לנסוע לרחובות לעבודתה יום אחר יום, במרבית הימים באותה הדרך בה הגענו לתל-אביב, עם שחר יוצאת לדרך ושבה עם ערב.


אבא היה בחופשה קצרה. במהלכה ערך לנו ביקור חטוף בתל אביב וחש לרחובות להחזיר את דירתנו למצב בו היתה שוב ראויה למגורים. חלק מן הנזקים נותרו על כנם עוד שנים רבות.


כמה ימים לאחר כניסת ההפוגה לתקפה, עשינו את הדרך בחזרה, לביתנו ברחובות.


זוכרים את אוטובוס ה"מק"? גם הפעם הוסענו לביתנו באחד כזה שמספרו היה 301 לשם שנוי, בלא רשתות בחלונותיו.


חלפנו על בית הספר "מקוה ישראל", הפעם מצד שערו הקדמי והנה הכפר יאזור הזכור לשמצה, ריק ונטוש. על מגדל המואזין של המסגד דגל עברי. חלפנו על פני הריסות "בית הקרן הקיימת" בואכה סבוב "בית דג'ן", הוא צומת בית דגן בימינו, ומשם אל איי המבטחים לשעבר: נחלת יהודה, ראשון לציון ונס-ציונה. את סרפנד-אל-חרב אף לא זכינו בגיהוק.


חזרנו הביתה, לרחובות. אל ביתנו מכורכם הפנים והמצולק שעוד שנים רבות ניצב בחרפתו.


שוב לא היה הרחוב הראשי זירה בה התארגנו השיירות לירושלים ולישובי הנגב הנצורים.


חגורת הישובים הערביים אשר הקיפה את רחובות מכל עבריה, שהוותה איום מתמיד, נשמה מתושביה. זָרְנוּגָה היתה לְזֵר-נֹגַהּ, סַתָרִיָה לְסִתְּרִיָה, יִבְּנֶה לְיַבְנֶה, עָגֶר לְעָקִיר ולימים קִרְיַת עֶקְרוֹן, חוות שְׁפּוּן פשוט נמחקה, וְקֻבֶּבָּה?, או, היא היתה לכפר הנגיד.


אנשים אשר מראיהם, לבושם, ושפתם שונים משלנו, שאמרו לנו כי הם "פליטים מאירופה". ה"פליטים" התישבו בישובים הערביים הנטושים. טרם ידענו כי לימים, למושג "פליטים" יהיו כל כך הרבה הגדרות המשמעותיות לעתידנו.


המון שמות אגדיים היו למקומות אליהם מטיילות כתות בית ספר, ממש כמו בשיר הילדים "אוץ אוץ אוץ, מה יפה בחוץ... הכביש לבן לבן, רדוף אחרי רדוף, הוי מה-טוב סוסים לרתום ואוץ ואוץ בלי סוף"


תושב מושבתנו, הפרופ' חיים ויצמן, (הבוס הקודם של אמא שלי בעבודה), נבחר כנשיא המדינה הראשון, ביתו שבנה לו בינות לים הפרדסים האינסופי היה ל"ארמון הנשיא" ורחובות למעין עיר בירה של כבוד.


להיות עם חפשי בארצנו.


[1] "הגשם תם", שיר ליעקב בס ומנשה רבינא, 1933

אין תגובות:

פרסום תגובה