יום שבת, 30 בינואר 2010

שיפוצים 2010

בִּמְקָרֵר חדש חשקנו.

וכי מה רְבוּתָא בכך?
אלא שמקררים של ימינו מגודלים המה במידותיהם ולא יְעוּיָל המקרר הנכנס בְּגוּמְחַת היוצא.
(כלל אין זוּטְרָתָא עִנְיָּנָא דְגוּמְחָתָא).
שּׂוּמָה להרוס ארון כדי לִיתֵּן בו מקום מורחב למקרר הֶחָדָשׁ. קרי, גם ארון חדש כְּלַךְ והתקן לך.
וילך גם השיש בעקבות הארון , וכמותם הכיור, והתנור והכיריים.
החלון שֶׁחַי ימים רבים בְּאַלְמוֹנִיּוּתוֹ, כתמי זקנה כבר פשו בְּאַלוּמִינְיוּמִיתוֹ. כיצד ישכון בכפיפה אחת עם אריחי הקיר
החדשים, שהתגנבו אלינו בעקבות אריחי הרצפה החדשים,תואמי השולחן החדש?
ועת יְשַׁחֵר הַסַיָד לַסַיִד, הלא תְּצֻבַּעְנָה גם דַּלְתוֹת הבית?
להק אבזרי החשמל הנוגנים, מציגי הצגות, מחדשי חדשות, מהפכי דיסקיות ומשמרי זכרונות ותמונות, האין מוטב
כי יבואו שִׁקְעֵי החשמל עדיהם, משיהיו רודפים הם אחרי השקעים המעטים והישנים בְּנַחֲשֵׁי כבליהם?
ידידו לעת צרה של בעל הבית, מדיח הכלים, הֲלָעַד יוקיר המייתו הערבה לָאֹזֶן מביתנו??

אלא שכל אלה, לא בשירה ותפילה יקרו על דרכנו, ולפיכך, בונים נצרכים לנו.
ומה אוּמָנִין נצרכים לנו? אלי ויאיר גור, יועצי תכנון עיצוב ופקוח, נַגָּר וְרַפָּד וחשמלאי ושרברבן וְרַצָּף וְסַיָּד וְטַיָּח וְזַגָּג
ואיש הגז, מומחי הריסה ומומחי קימום וּמְפָנֵי הריסות. ומהיכן נקהיל עלינו כל אלה?

ידוע לכל כי מכשהחלו רוחות שיפוץ מנשבות בבית, יקומו בני הבית זה בזו וזו בזה וְיִגְלֶה השלום מביתם, יד זו עושה בשיער ראשו של זה ונהפוך. ומי יחפוץ להיות להם לְשׁוֹשְׁבִינִים בעת שפניהם לדרך של גבורה עילאית אשר היכולים ושורדים לה, מככבים בשירת הים, שירת דבורה ובין מדליקי המשואות ביום העצמאות. ועל כן, כל יודעי ח"ש (חכמת שיפוץ), נדים היו לנו בחמלה וחופזים לדרכם טרם יאחז אף בם הדיבוק. בין אחרוני רעינו שלא נטשונו לעת צרה ויגון, היתה מיכל.
מיכל לאטה באזננו: "פיני" ... וגזה אל מעבר לאופק.


בבוקר הנקוב, בצעד קל, עלו ובאו עדינו, פיני וכל צבאו בהם כל האומנין הנזכרים לעיל.
נתנו ולקחו ברכת בוקר טוב ופניהם מאירות. ומיד היו לאדוני הבית.
כל שבדרכם נערם בירכתי הבית כחיילים בסך, כל שנותר נעטף ביריעות ניילון כַּחָתֵל את העולל.
נכלמים הִפְנֵינוּ פנינו מפגוש במבטו המייסר של המקרר עתיק היומין שנושל מכל מעמדו באחת. זה שכל הפסקת חשמל היתה מזניקה את כולם בחרדה אליו, עמד לפתע מרוקן מתכולת קרביו, משוש כל בטן. נשמת אפו, זרם החשמל, נותקה באבחה מלווית חרחור אחרון ודומיה. אחריו, זה בעקבות זה הלכו התנור אשר זִכָּה את יעל בְּנִשְׂגָּבוּת חברתית בשל עוגות הגבינה שהיה משפיע תַּנּוּרָהּ על סביבותיו, הכיריים אשר הוציאו שבחי מעשי התבשיל של נינה מסוף העולם ועד קצהו, וכל היוצא בהם, הוגבה לו ממקומו והוצא החוצה לחיים חדשים לטוב, ובעקר לרע.


והנה פִּיד ושבר!! דווקא ביום עתיר סַבָּלוּת זה קנתה לה המעלית שביתה ונוע לא תנוע.
גדול היה חששנו פן יפלו עלינו העושים במלאכה בצווחות טְרוּנְיָא וישימונו כמוליכי שולל.
אבל... ללא אומר, תוגה או זעם, אחזו ידידינו החדשים בַּלְוֲחִים המבוישים שהיו פעם ארון, בשקי שברי הלבנים ובמכיתות השיש, ובכל שאין חפץ בו עוד, והורידום, שש קומות בסך, בואכה המָכוֹלָה
על כל המלאכה מנצח פיני בנועם הליכות וברוח טובה. מְתָאֵם בין האומנין הבאים ליוצאים, בודק ומבקר וכולם ששים להשביע רצונו ורצוננו. כולם עלמי חמד, מידותיהם והליכותיהם בשופי ונועם ודרך ארץ, עבריתם רהוטה ומלאכתם מוקפדת ויסודית. לא נצרכנו למשא ומתן עם אֻמָנֵינוּ, שכן פיני היה איש התווך בכל. המחירים אשר נבדקו מראש נמצאו הוגנים וסבירים וללא תוספות מאוחרות.
פיני אינו סר ממשמרתו ולו לרגע. מלאכתו נעשית כשהוא רכוב עלי מטאטא כמו עלי חד-אוֹפַן, גורף בדרכו כל גרגר אבק וכל מכיתה שניטשה. ביתנו מעולם לא היה כה מוקפד ומסודר כבאותם ימים אשר אמורים היו להיות לנו לְבוּקָה, מְבוּקָה וּלִמְבוּלַקָה.
כל שנהוג לכבד בו את בעלי הבית, כמו פינוי ושינוע רהיטים וספרים ממקום למקום וחוזר חלילה – כמו גמדים קטנים עשוהו, ולאחר, הכל שב למקומו (אם היה לו כזה, ולא? מצאו לו מקום).
והנה, קם כל החדש על מכונו עלי הרצוף החדש, מתנאה באבזריו החדשים, נוֹגֶהָ שפע אור מבעד לחלונותיו החדשים, אף הישנים שברהיטים זכו לעדנת שיוף וליכּוּךּ (מלשון "לָכָּה"), מָסָד וטפחות צובעו, ריצוף, חדש הותקן בחדרים.
שלשה שבועות חלפו והכל נותר כזיכרון נעים. נתגעגע לארוחות הבקר עם ידידינו השפצים אשר כל דבר שבח והמלצה נאמר אודותם בשמחה, אפילו לבניית בית המקדש השלישי.
ורק נותרו דיירי הבית הקשישים כפי שהיו. לכך, אפילו בידי הזהב ובפתרונים עד אין חקר, לא של פיני ולא של אלי ויאיר, לא נמצאה תקנה.

מוקדש בתודה ובחיבה
לאלי ויאיר גור ידידינו משכבר הימים,
ולפיני עזרא , ידידנו החדש, לתמיד,
ולכל שעשו במלאכה והיו לנו כידידים,
וליעל שנותרה ברעיותה לי, חרף הצפוי,
ולימימה גדולת הנפש שסבלה בגבורה ימים של מצור.

ד"ר ערן גרף

אין תגובות:

פרסום תגובה