תשובה יאה למחאה

יודע זאת מנהיג פיקח
והוא הנחיל גם לסביבה:
שמדנים טוב להפיח
ולהרבות המריבה;

כשדתיים וחילונים
הופכים אויבים בנפש,
ובַממשלת – השרים
זה את זה טובלים ברפש;

כשההון עושה דרכו
במעלה עשירונים,
העם נפלג אז כה וכה
לעשירים ואביונים.

וכשכולם עויני כולם,
זאב כל איש הוא לשכנו,
אזי חוגג לו מנהיגם,
בלי מֵצַרים לשלטונו...

קפיטליזם, זו שיטה
שבבסיסה מאד פשוטה:
הפרט, דואג רק לעצמו
ולא לאיש מבני עמו.
אצל ביבי השתכנה
בלב, ממש כמו אמונה.
כשהוא להוט אלי מימוש –
כל בדרכו מוכן לדוש.
והוא היה כל כך אדוק
יַשֵׂם את "כלכלת השוק" –
שהוא אימץ הנימוסים
של סוחרי שוק הסוסים.

כשעַם צָבַא על ככרות
וְהִתְאֲהֵל בצֵל שדרות,
כשכמעט וכל אזרח
מרגיש עצמו כמקופח –
זה זמן שהמנהיג, אולי,
יבין – הלך רחוק מדי
תגובה נאה, וכיאוּת –
הקדימה מי? שרת תרבות!
"זה אספסוף של ברדקיסטים
שהתחברו לאנרכיסטים"
אקוניס, זה הסנשו פנסה[1]:
"הם קומץ בודדים, בלי צ'אנסה"
וכלוחך פנכה גילה:
"ביבי הוא "רנטגן"-כלכלה,
כל צורך שבאים לדרוש
הוא כבר זיהה שָׁנִים מראש".
ביבי דוהר בשיטתו,
כמעט השיג את מטרתו,
והתקדם מאד רחוק,
פתאום הכל התחיל לחרוק,

כשחלף עבר שבוע
והמחאה עוד כמבוע,
מן הזחיחות המקובלת –
צצה ארנבת מבוהלת.

"זה הטייקונים" האשים,
"ששודדים פה אנשים"
את ריבוני הכלכלה
הוא מאשים במכשלה?
האם שכח ה"סופר-טנקר"
מי זה יצר את "סופר-דנקנר"
עם שאר גבירים שביבי שם
את ממוננו בכיסם?
דנקנר, בחור נחמד, דווקא,
יש לו אסמכתא מוצקה:
כי השלטון הממולח
ככה חינך את האזרח:
נותנים? – קח! לוקחים? – צווח!
תוקפים? – הַך! מכים?– ברח!
כך דנקנר ושאר טייקונים,
לא סתם צָפוּ מן הטריבונים,
עשו לביבי, כיאות,
את חזונו – למציאות.
היכן תיאוריה זו נסדקת?
כי "אין פה תחרות מספקת..."
" חבל שקצת במאוחר-
ל"סופר טנקר" זה הובהר!

הי! לטפוח תחרות
ישנו המשך צפוי, פשוט:
התחרות עם אחרים,
כן מפחיתה המחירים.
והיצרן? מאד ברור –
צריך קצץ תשומות יצור!
אינו יודע? איך? חביבי,
מדוע לא תשאל את ביבי?
עצה תהיה – פטר עובדים,
קצץ משכורת ותנאים,
ובמרוץ לרוחיות
הקרב קורבן גם באיכות.
כך כיס טייקון נותר שלם.
את המחיר? העם שילם!

לביבי יש פתאום בקיאות
גם בהלכות בוסתנאות:
"גהותו של עץ החורש
תלויה גם בשמירת השורש!
אם רק נקטוף פירות אמיר
ואת השורש לא נוקיר –
סופו – יאבד לנו העץ,
לנו יהא זה לרועץ "

אך דע לך, יוגב בכיר,
כי בין השורש לַאמיר –
מכלול הנוף וכל הסכך
על כְתֵף הגזע הוא נסמך.
נכון, הגזע לא נוצץ,
אך הוא הינו שִׁדְּרַת העץ.
וכדי סַבֵּר את האזנים –
גזע העץ – שכבת בינים!

ה"סופר טנקר" במעופו,
ובלוף רודף אחרי בלופו...
וביבי, כשאובד עצות –
מקיף עצמו בועדות,
אשר תרבינה מחשבות
תוך חדשים של ישיבות...
טרכטנברג הרי מוכרח
למצוא מוצא של "בום וטראח"! אפילו אם האיש אשף,
הרי כָּפוּ לו מעליו –
הר כגיגית, מין-קבינט:
תשעה עשר שרים (כעת),
כשכל אחד, משתי ידים
מראש שלף הצפרנים,
לדאוג לפתרון מירב
לפני כולם – לבוחריו!
את אחרים, כמו כל שודד,
שמצדו – יקח השד!
 ד"ר ‏ערן גרף י"א August אב, תשע"א

[1] נושא כליו של דון קישוט.