יום חמישי, 15 באוקטובר 2009

מה כבר רצינו???

"אֲנַחְנוּ נוֹלַדְנוּ לִרְצוֹת וְלִכְמֹהָ,
שְבִילֵנוּ מוֹלִיךְ לִמְרוֹמֵי הַר גָּבוֹהַּ"-
חַבֶר תְּנוּעַת-נוֹעֵר הָיָה מְשׁוֹרֵר.
לִרְצוֹת אוֹ לִכְמוֹהָ?– טָעוּן קְצָת הֶסְבֵּר.
לִרְצוֹת זֶה לְחֲפּוֹץ, חֲפָצִים בַּסְבִיבָה,
לִכְִמוֹהָ- מִשְׁאֲלֹת שֶׁל לֵב , סוּג תִּקְוָה.
כְּמִיהָה בִּתְחִילָה מְטָפְּחִים אָבָּא/ אִמָּא,
מַנְהִיגוּת- מַטָּרָה לְפָנֶיךָ תַשִׂימָה
בְּדֶּרֶךְ חִינוּך, הָצַּבְת דוּגְמָאוֹת
(עֲטוּיוֹת וּמוּנְחוֹת עַל יְדֵי סִיסְמָאוֹת).
אַשְׁרֵי מִי הָלַךְ לְפָנָיו הַמַּנְהִיג
שֶּׁהֶרְאָה אֶת הַדֶּרֶךְ, הִצִּיב הֶהֲגִיג
כְּמוֹ הֶרְצְל וְשׁוּת' ואוּלַי זָ'בּוֹטִינְסְקִי
(לְגַבַּי לְפָחוֹת הוּא אֵינֶנּוּ כֹּה קִינְקִי)
בֶּן-גּוּרְיוֹן וַאָרָן, וְיַעְרִי-חַזָּן,
הֵם הָיוּ אֲבוּקוֹת כְּדֵי לֵילֵךְ לְאוֹרָן.
אֶפְשָׁר, ֶלֹּא נִמְצָא אֶת אוֹתָם מַנְהִיגִים
בְגַן עֵדֶן, בְּמָקוֹם מְגוּרֵי צַדִּיקִים.
בִּתְכוּלַת צִיקְלוֹנַם?–לֹא טָרְחוֹ לְדַקְדֵּק.
תּוֹצְאוֹת עֲמָלָם? לֹא הָיָה בַּן סָפֵק!
אָמְנָם, אִישׁ מֵהֶם לֹא גּוָע בַּרָעָב
אַךְ הָרְחוֹב לֹא הִכְתִּיר אִישׁ מֵהֶם כַּגַּנָּב.
מַה הַיּוֹם מְאֲפְיֵּין אֶת "גְּדּוֹלָיו שֶׁל הַדּוֹר"?
לֹא רְצוֹן עֲשִׂיָּה עִם מֵנִיעַ טָהוֹר!
עוֹד בְּתָא הַסְּטוּדֶנְטִים, כַנַּעַר תַּפְרָן
אוֹחֲזִים בְּשׁוּלֵי כְּנַף בִּגְדוֹ שֶׁל עַסְקָן,
וְלוֹמְדִים אֶת כְּלָלִי ,,אֵיךְ לִהְיוֹת אִישׁ צִיבּוּר"
וּרְאוּ אֵיךְ נִרְאֶה הַתּוֹצָר הַגָּמוּר:
תְּכוּנָתוֹ הָרָאשִׁית מְכוּנָה "הִשָּׂרְדוּת"
תּוֹךְ חִיסוּל מִסְּבִיבוֹ שֶׁל כָּל תַּחֲרוּת

וּבְכָל שֶׁיִּנּוּעַ, כִּיסָיו פְּעוּרִים
לְקוֹלוֹת, כִּיבּודִים ו...הַרְבֵּה דִּינָרִים.
מַתְחִיל אֶת דְּרָכָו כְּמַמָּשׁ ,,אֶחָד-עַם"
עִם דִּירָה שֶׁל שְׁלוֹשָׁה חֲדָרִים בְּבַת-יָם
וְנִזְקָק הַדַּלְפוֹן הַעֲתֵּר מָתָּנוֹת
לַחֲבֵרַי מִפְלָגְתוֹ הָעוֹרְכִים חֲתוּנוֹת.
וְעַל כֵּן כָּל פְּרוּטָה לְכִיסוֹ חִישׁ נִשְׁאֶבֶת
בְּשִׁיטוֹת רְאוּיוֹת לַשֵׁם ,,מְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת".
מִטְּחִינָה שֶׁל אֲוִיר וּזְרִיַּית חוֹל בְּרוּחַ
כִּיסוֹ שֶׁל דַּלְפוֹן נִהְיֶּה דֵּי תַּפּוּחַ
דִּירָה תִּהְיֶּה לוֹ בְּרֹאשׁ מִגְדָּל רָם
מְנַקֶּרֶת עיניים מַמָּשׁ לְכוּלָּם.
זֶה הַיּוֹם מִקּוּבָּל סַמְמָן הַצְלָחָה!
מניין הַכֶּסֶף? זֶה לֹא עִסְקֶךָ !
לְבוּשׁ שִׁירָאִין מִעִלִית הַאֹפְנָה
וְעַכְשָׁו כְּבַר לְאִישׁ – לֹא קוֹנֶה מַתָּנָה.
בְּבָתֵּי אֲכִילָה שֶׁל סָלְתָּהּ וּשָׁמְנָה
שָׁמוּר לוֹ שֻׁלְחָן שֶׁעַל שְׁמוֹ הוּא נִקְרָא.
פַּרְצוּפוֹ לִפְעָמִים לוֹבֵשׁ סֵבֶר עָגוּם
כְּשֶׁמוּזְכָּר בְּפָנָיו הַנּוֹשֵׂא שֶׁל תַּשְׁלוּם...
אַךְ בְּרֹב הַמִּקְרִים, מְשַׁלֵּם יִמַצֵא
(טָעֲמוֹ יֵשׁ עִימוֹ כִּי גְּמוּלוֹ עוֹד יֵצֵא)!
וּלְמִי שֶׁבְּכָל מִסְעָדָה, כָּל מֶלְצָר,
לוֹ מוּכָּר גַּם בִּשְׁמוֹ הַפְּרָטִי, זֶה מִכְבָר,
בְּכָל סְוִויטַת מַלְכוּת, שֶׁבְּכָל בֵּית מָלוֹן
מוּכָּרִים כָּל כָּרִית, כָּל בּוֹרִית, כָּל וִילוֹן,
אִם תֹּאמַר לוֹ: "אָחִי, אֵיךְ שִׂיחַקְתָ אוֹתָהּ"?
תִהְיֶּה הַתְּשׁוּבָה דֵּי דּוֹחָה וּבוֹטָה
שֶׁ:,,אֶפְשָׁר לַחֲשּׁוֹב שֶׁבְּזֹאת מְדִּינָה,
יֵשׁ בִּכְלָל מִסְעָדָה רְאוּיָה הִיא לִשְׁמָּה"?
זֶה סִיפּוּר מְיוּשָׁן וְטִפְּשִׁי, לִי מַזְכִּיר:
שָׁאָלוּ בִּכְפָר סָבָא אֶת פְרֵיחַת הָעִיר:
,,זֶה נָכוֹן שְׁאֵירָחְתְ בְּחֵיקֶךָ כָּל בָּחוּר
מִכַּפֵּר סְבָא הָעִיר, פְּלוּס אֶחָד מִכָרְכּוּר"?
הִרְהֲרָה וְעָנְתָה ,,מַה בַּזֹאת הָרְבוּתָא,
כַּמָּה יֵשׁ פֹּה בָּנִים? נוּ, אִמְרוּ, בִּמְטוּתָא"!

גּוֹלַת הַכּוֹתֶרֶת, פִּסְגַּת מַנְעַמִּים,
הֵם נַחֲלַת שֶׁל זוֹכֵי ,,מוֹעֲדוֹן הַנּוֹסְעִים".
רִאשׁוֹנִים לְגַלּוֹת כָּל תָפְנוּק וְיוּקְרָה
(לְחֶשְׁבּוֹן הוֹצָאוֹת שֶׁלָּהֶם אֵין תִּקְרָה).
בַּטִיסָה, כִּמְעַט כָּל תַּעֲנוּג בָּהּ זָמִין
בְּמַחְלֶקֶת יוּקְרָה, הַכֹּל מִכָּל מִין
יֵשׁ יֵינוֹת וְשֵׁיּכַר מִכָּל יֶקֶב, מִּבַשֶּׁלֶת,
וְהַכֹּל לִכְבוֹדְךָ, רַק תֹּאמַר לַדָיֶילֶת,
הַכּוִרְסָא תִּהְיֶיה לְמִיטַת מְנוּחָה
גַּם מִצְנֶפֶת שֵׁינָה מְזוּמֶנֶת לְךָ.
לַאֶזְרַח, לְפַשְׁפֵּשׁ בִכְלֵיהֶם, זֶה-אָסוּר
אַךְ אֵין פֵּרוּשׁוֹ שֶׁצַּחִים כְּבַרְבּוּר.
מֶה עָשׂוּ נִבְחָרֵינוּ לְמַעַן הַזְּכוּת
לְסַגֵּל לְעַצְמָם מִנְהָגִים שֶׁל מַלְכוּת?
הַשָּׁלוֹם? מֵעִמָּנוּ הוֹלֵךְ וּמַרְחִיק,
בִּטְחוֹנָם שֶׁל תּוֹשָׁבֵי עַל גְּבוּלוֹת? כֹּה מַדְאִיג
כְּבֹר נָטְלוּ מֵעִמָּנוּ אוֹתָן מַסֵּכוֹת
וּמוּמְלָץ בִּשְׁעַת צוֹרֵךְ – לְסְמוֹךְ עַל תְּפִילוֹת.
אֲרוּכָה לַחוֹלִים? עַל בְּלִימָה מִתְנַדְנֶדֶת,
הַחִינוּך? בְּחִינוּק! הֲרָמָה רַק יוֹרֶדֶת,
אֶבְיוֹנֵינוּ הוֹלְכִים מִדְחִי אֱלֵי דֶחִי
וְנֶחְשַׁב? מִי אָבִיו יוֹצֵא אֶצֶ"ל אוֹ לֶחִ"י,
נִיצוֹלי הַשׁוֹאָה- רְכוּשָׁם עֲרוּבָּה
בְּכִיסוֹ שֶׁל מִשְׂרַד הָאוֹצָר, כִּכְתוּבָּה.
אַךְ הַבּוּרְסָה פּוֹרַחַת, רַבִּים הַגְּבִירִים,
וָסוֹף סוֹף יֵשׁ אֶצְלֵנוּ אוֹלִיגָרְכִים עִבְרִים!

מַדּוּעַ רְדָפְתֶם אַחַר הַשִּׁלְטוֹן?-
לַעֲשׂוֹת לְבֵיתְכֶם בְּמֵיטַב הַמָּמוֹן?
לִצְבּוֹר כֹּחַ, שְׁלִיטָה שֶׁל מוֹנָרְךְ מְיּוּחַס
עִם אֶגוֹ נָפוּחַ - כְּמוֹ אֹהֶל קִרְקָס?
עַל טוֹבַת הֲנָאָה, אִם גְּדוֹלָה אוֹ קְטַנָּה
תָּעוּטוּ כְּנַּעַר רְדוּף אֶבְיוֹנָה.

כָּל אֵלֶּה אֵינָן כְּלָל סוּגְיָא חֲדָשָׁה,
לִשְׁלִיחֵי הַצִּיבּוּר מִתָּמִיד יֵשׁ חוּלְשָׁה-
אִם אֶפְשָׁר, בְּצִנְעָא לְפָצוֹת אֶת עַצְמָם
עַל כָּל ש,,הִקְרִיבוּ" לְמַעַן עַמָּם.

אֶשְׁכּוֹל אָמַר פַּעַם, זָכוֹר לִי יָפֶה:
,,לָשׁוֹר, בְּדִישׁוֹ- אֵין חוֹסְמִים אֶת הַפֶּה"
אֲבָל זֶהוּ סִילוּף שֶׁל מֵיטַב כָּוָוּנוֹת
אֵצֶל מִי שֶׁיָּשְׁבוּ וְתִקְּנוּ תַּקָּנוֹת.
הַשּׁוֹר, שֶׁמִשָׁחָר עַד לָיִל הוּא דָּשׁ
(לְהַפְרִיד גַּרְעִינִים מִמְּלִילוֹת וּמִקָּשׁ),
כְּשֶׁהַדָיִש נִגְמָר, הוּא בְּמָקוֹם הַבְרָאָה-
מְגוּיָס לְאַלְתַּר לְמִבְצָע הַרְבָּעָה,
(כְּשֶׁשְּׂכַרוֹ הוּא תַּחֲמִיץ עִם תַּפּוּחַ רָקוּב,
אֵין לוֹ אֶשֶׁ"ל, הוֹצְ' רֶכֶב, לוּ צְרוֹר דֵּי נָקוּב).
הוּתָר לוֹ עַל כֵּן בְּעֵת דַּיִשׁ לְלְעוֹס
(אַךְ בַּג'וֹב הַשֵּׁנִי - נֶאֱסַר לֶאֱנוֹס).
ד"ר ערן גרף

יום שבת, 3 באוקטובר 2009

עַל דּוֹח הַבְּרוֹךְ שֶׁל גּוֹלְדסְטוֹן


עַל דּוֹח הַבְּרוֹךְ שֶׁל גּוֹלְדסְטוֹן
(כך כתב רעי למקלדת, דן זמיר, איש אילת)

בֵּין גוֹלְדסְטוֹן לְגוֹלְדשְׁטֵין בין הַבְּרוֹךְ לַבָּרוּךְ
קַיֶּמֶת סִימְבְּיוֹזָה,
כָּל אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם בְּרֵעֵהוּ כָּרוּךְ
וְאוֹי לָהּ לַפּוֹזָה.

לִשְׁנֵיהֶם 'אֶבֶן פָּז' מְשַׁמֵּשׁ כַּעֲדִי
הַסּוֹתֵר אֶת מִשְּׁנַת
הַנִּכּוּר הַנּוֹרָא שֶׁל אֶחָד חַד צְדָדִי
וִידִידוֹ הַפָנַאַט.

עַל הָאֵשׁ שֶׁנִּצְּתָה מַשְׁקִיפִים הֵם מֵעַל
מְקַדְּשִׁים הֶעָבָר,
עִם צְרוֹרוֹת כַּדּוּרִים, עִם הָעֵט הַמֻּרְעָל,
לֹא יַשִּׂיגוּ דָּבָר.


אוֹתָנוּ, שְׁנֵיהֶם, בְּלִי סָפֵק, גִּלְגְּלוּ
בְּנוֹצוֹת וּבְזֶפֶת,
עֵת שָׁקַעְנוּ עִמָּם וְעֵינֵינוּ כָּלוּ
לְמוּל אֶצְבַּע מוּנֶפֶת.

אִם נִרְצֶה לַעֲצֹר גַּל צְבִיעוּת עַל הַסַּף,
נִתְבּוֹנֵן אֶל הַתּוֹךְ,
לַדּוֹרוֹת הַבָּאִים נַחֲסֹךְ עוֹד תּוֹסָף
כַּמּוֹפִיעַ בַּדּוֹח.

דּוּ פַּרְצוּף לֹא יִמְחֶה מְצִיאוּת שֶׁל דָּמִים
אוֹ עַוְלוֹת שֶׁל מִמְשָׁל,
גַּם אֵין סְפֹר זְעָקוֹת לֹא יָבִיא נִחוּמִים
לַקּוֹזָק הַנִּגְזָל.

הַשּׁוֹפֵט הַסּוּמָּא הַסָּפוּן בַּלִּשְׁכָּה
הִתְעַלֵּם מֵהַצֶּדֶק,
לֹא הֵבִין אֵיךְ הַיָּד שֶׁדָּרְכָה אֶת נִשְּׁקָה
סָחֲטָה אֶת הַהֶדֶק.

בַּחוֹל הוּא טוֹמֵן אֶת רֹאשׁוֹ, מִתַּמֵּם,
וְעוֹשֶׂה הוּא מִשְׂפָּח,
הַמִּזְרָח הַתִּיכוֹן עוֹד מוֹסִיף לְדַמֵּם
מִנִּי פָּחַת אֶל פַּח.

כֵּן, נָכוֹן לְרוֹצֵץ אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל עַקְרָב,
לַעֲמֹד עַל הַדָּם,
אַךְ חוֹבָה לְשַׁמֵּר גַּם, בְּסַעַר הַקְּרָב,
זִיו צַלְמוֹ שֶׁל אָדָם.

בַּל תְּהֵא כַּף יָדֵנוּ בַּשֶּׁרֶץ טוֹבֶלֶת
בַּל דִּגְלֵנוּ נַכְתִּימָה
בִּדְבָרִים שֶׁאוֹתָם אֵין הַדַּעַת סוֹבֶלֶת
וְדַי לְחַכִּימָא...
© דן זמיר, אילת
danzamir@012.net.il
שאלתי את דן אם רשאי אני להפיץ את דברו בין חברי, וכך ענה לי:

ערן היקר,
בְּיוֹם כִּפּוּר אֶתֵּן כָּבוֹד,
גַּם לְמֵעַי הַדּוֹאָבוֹת,
עַל כֵּן אָשִׁיב לְדוֹאֶלְךָ
כִּי סָךְ הַכֹּל אֵלִי – אֵלְךָ,
הַחֹמֶר הֵן אֵינוֹ נָפִיץ
תּוּכַל אוֹתוֹ גַּם לְהָפִיץ.
וּלְבַסּוֹף בְּרָכָה חַמָּה:
שֶׁתִשְׁתַבַּח הַחֲתִימָה!
דן זמיר.

בדף הבא, המענה שלי לכתיבה הנפלאה, הבוגרת והשפויה של דן:

מדוע נמנעתי מתגובה על דו"ח גולדסטון:

עַל דּוֹ"ח גולדסטון שָׁמַעְתִּי, נִמְצֵאתִי תָּמֵהַּ,
הָיִיתִי נִסְעָר וְנִכְלָם:
מִנָיִין הָאִישׁ אֶת כָּל זֹאת הוּא יוֹדֵעַ
כְּשֶׁפֹּה הִתְכַּחֲשׁוּ לו כֻּלָּם.

כְּתָרִים לוֹ עָטְרוּ כְּמוֹ לְפָאוּסְט מוּמַר
שֶׁמָּכַר נִשְׁמָתוֹ לְשָׂטָן.
הַאֻמְנָם כָּל אוֹתָם הַדְּבָרִים שֶׁאָמַר –
לָהַד"ם וְהָאִישׁ סְתָם שַׁקְרָן?

כְּאֶזְרַח, לֹא אֵדַע הַפְּרָטִים וְעֻבְדּוֹת
אַךְ יָדַעְתִּי דָּבָר בְּהִלְכוֹת מִלְחֲמוֹת
וְשָׁמַעְתִּי, בְּעֵת שֶׁל שִׁקְשׁוּק חֲרָבוֹת
לֹא תָּמִיד מְכַבְּדִים הַמִּדּוֹת הַטּוֹבוֹת

וְעַל כֵּן, הַמִּקְלֶדֶת נָצָרְתִּי עַל סַף
וְצִנַנְּתִי רוּחִי הָרוֹתַחַת
עוֹד בְּטֶרֶם אֶהְיֶה מַעֲלֶה עֲלֵי דַּף
דָּבָר בְּקוֹרַת בִּלְתִּי מְנוּתָחָת.

ערב יום הכפורים תש"ע
מענה לדן זמיר על מכתבו שדלעיל.
כְּשֶׁהַמַּיִם עַד נֶפֶשׁ בָּאִים
וְהִיא כֹּה תֵּהוֹמָה,
כְּשֶׁאִוֶּלֶת וָרֶשָׁע, חוֹבְרִים
מִמָּרוֹם עַד תְּהוֹמָהּ.

כְּבוֹדֵנוּ נִרְמָס בַּחֲצַר הַאוּמוֹת
אֵין קוֹלֵנוּ נִשְׁמַע שָׁם בִּכְלָל.
מֵּיטַב תִּקְווֹתֵינוּ כָּל יוֹם מֻחְּמַצוֹת,
וּלְאִישׁ לֹא חֲבָל.

כְּשֶׁמִגוֹ וּמִלְּבַר רַק עוֹשִׂים אֶת הָרַע
בָּעֵינַיִם שֶׁל אֶל גַחְמַנִי,
מְשָׁוְוקָיו בָּעוֹלָם, כְּמוֹ סִטְרָא אַחֲרָא
מְאָסְכֹּלַת רָפְסַנְגָּ'אנִי.




כְּשֶׁנִּדְמֶה, כָּאן כָּלִיל נִטְרְפוּ
סִדְרֵי הַבְּרִיאָה מִיְּסוֹד,
שֶׁבֵּין טוֹב וּבֵין רַע הַגְּבוּלוֹת נִגְרְפוּ
וְאֵין לְהַבְחִין בָּהֶם עוד

כְּשֶׁחָשְׁרָה שֶׁל עָבִים מִסָּבִיב
מַחְשִׁיכָה כָּל מָאוֹר,
כְּשֶׁבָּא לְקַלֵּל בְּרוּסִית וְלָלֶכֶת,
וְלֹא לַחֲזוֹר. –

כְּמַשַּׁב שֶׁל שְׁפִיּוּת, כְּנַף דּוֹאָ"ל מֵאֵילַת
מְבִיאָה דְּבַר תְּבוּנָה,(זֶה דְּבַרְ-דָן),
בְּשָׂפָה מוּפְלַאָה הוּא מֵיטִיב לְבַיֵית
הַשֵּׁדִים וּלְשִׂימַם בִּמְקוֹמָם.
ד"ר ערן גרף