הַמְחָאָה תּוֹךְ מְחָאָה

אנחנו הילדים של שנות מלחמת העולם.
אנחנו הילדים של מלחמת העצמאות.
הורינו ברובם ברחו מנכר, בעוני, בבלי-מה,
תפארת שמרו הם רק לנו. גדלונו בצנע אך עם הרבה תקוה, אמונה ושליחות.

אנחנו החיילים של פעולות התגמול, ושל קדש, ושל מלחמות ששת הימים, ההתשות של יום הכפורים ולבנון רבת השנים, ושל האינתיפאדות;
אנחנו החיילים של חודש, חודשיים ויותר, מילואים בשנה;
אנחנו העובדים במשרות ממשלתיות – מאין כמעט אחרות –
בדירוג המשכורות הממשלתי-הסתדרותי.
אנחנו משלמי מס האמת העיקריים, אנו שתוכננה עבורנו פנסיה ממשלתית דלה לעת זקנתנו.
אנחנו השפנים שעליהם התאמנו אבות ה"כלכלה הנכונה",
משמחה ארליך זצ"ל ועד לנתניהו ועד שטייניץ.

אנחנו ההורים של ילדי החורף של שנת 1973.
הם אומרים כי הבטחנו להם יונה עם עלה של זית... ולא רק, הבטחנו להם כי העולם שאליו נולדו יהיה עולם יפה, נכון, בטוח, צודק ונבון.
אנו עשינו כל שביכלתנו על מנת להעניק להם סיכוי לחיים ערכיים, בטוחים, טובים, מהנים עשירי תוכן ומתגמלים.

גדלו ילדינו ולמשושינו שלחו ידיהם בכל,
כשנאמר בשיר לאחד במאי, כפי שעולה בזכרוני: :
"ידים אחת ושתים,
והידיים עובדות בעיר,
עובדות בכפר,
חוצבות בסלע,
בונות אניות באויר ובים –
בונות את העולם!!!
ומעם אל עם
שלוחה היד.
וכל העולם עם אחד"

והנה, באים ילדי תפארתנו ומטיחים בפנינו את כשלון דורנו:
"רִמִית אותי ארצי, בלובן שקדיה"... בכחש הולכנו אותם.

ורבים בהם שוב מוצאים עצמם נלחמים על סף יכולת קיום, על אף שעובדים ועמלים הם.
אין בושה כבושה שחש אדם המכבד את מלאכתו ואין זו מכבדת אותו במתן קיום הוגן.

אוהבים אנו את ילדינו ונכדינו וקצרה ידנו מקיים את שהבטחנו להם (כנ"ל).
נוטלים אנו את פנקס ההמחאות, ורושמים עוד המחאה ועוד המחאה, חלקנו שולים מעות מתוך צרורנו הנקוב באדיבות תורת "הכלכלה הנכונה".

וכך, חֶלקנו, פעמיים בושים אנו בזקנתנו. גם כלפי ילדינו וגם כלפי כבודנו כאנשים שעבדו כל חייהם והולכו בכחש.
הַהַמְחָאוֹת לאבטחת קיום ילדינו ונכדינו הן הַמְּחָאוֹת של בני דורנו.

היה וכאשר יעלה בְּכֹחָם של בני המחאה להחזיר סומק אל פני הֶעָמֵל בארץ הזאת, אין ספק שגם אז, אנו, הגמלאים (הילדים של קום המדינה) , נוותר מחוץ למעגל. "לַמָּך ולזקן , אנו כאן חומת מגן" – זה רק שיר, ואפילו לא שיר בית"רי.

ד"ר ערן גרף ‏ז' אב תשע"א August 7, 2011