יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

מָכִים אֵינָם מוֹחִים

רוטשילד... אֹהֶל מחאה...
מגיע, כמו בהפתעה,
אל בין קְהַל המבקרים
הִלֵּל, אברך לְבוּשׁ שחורים,
ציצית ושטריימל, זה ברור,
ומבקש רשות דבור:

"דעו שכל מצוקתכם –
על כי שֵׂרַכְתֶּם דרככם".
אני אַבְרֵךְ, היא לא עובדת,
כי כל שנה תינוק יולדת.
דירה נאה לי וטובה
שם בביתר, בראש גבעה.
מזונותינו – די בזול,
קונים בשפע בַּמרכול –
(מאחורי תחנת רכבת
ישנו מרכול "פִּנְכַּת יוכבד").
על האיכות – נו, אתפשר,
אבל הכל הוא גלאט כָּשֵׁר.
המחירים – הרבה פחות
ממבצעים והנחות
ששמתם מטרה לכם
בִּבְסִיס של זו מחאתכם!

"כַּתַּר זְעֵיר לנו, הִלֵּל,
כיצד יכול תלמיד 'כולל',
הוא ואשתו אינם עובדים –
פַּרְנֵס כָּל שֶׁגֶר הילדים?
אמרת פה בפני כולם
הכל "בזול" – אך לא "חינם".
כיצד אתה כה החלטי,
אמור נא: מֵהֵיכָא תֵּיתִי?
ענה הִלֵּל בלי מבוכה:
"הילדים – הנם ברכה,
וזה אשר אותם שולח –
האחריות – גם כן לוקח,
והוא מוצא הפתרונות
גם לחינוך, גם למזונות.
מה שבצלחת משאירים –
די לצרכים של ההורים.

הָלַךְ הִלֵּל. תחתי עץ תומר
כמו דבורה, נשמע קול אומר:
"אני, קוראים אותי חִדֶּקֶל,
נזעקתי גם אני לַדגל.
לאחרונה גם אנוכי
וגם הורי וגם אחי
מוכים ממש בתמהון
ממחירי צָרְכֵי מזון.
באתי לתרום את תרומתי
לַנֵּס של צדק חברתי.
לפני שנים רבות, שנות דור,
עוד מלפני תור ארידור,
אמי שלחה אותי לקנות
עם עשר לירות ישנות.
ובשובי אל בית הורי,
נושא הייתי בְּכֵלַי:
בשר ממין המשובח
מוכשר כדת וכבר מומלח,
דגת שיבוט רעננה
וממבחר פרי העונה,
ביצים ולחם וגבינות
גם תופינים וּמגדנות.

כשעזבתי בית הורי
אחי ירש את תַּפְקִידַי.
הכל נמשך מַעֲדַנּוֹת
עד לשנים האחרונות.
פתאום, ממש כמו בַּחֲטָף
היוקר את הכל גָּרַף".

"מְאוּם כבר לא כְּפִי שהיה"
הִנְהֵן קהל בִּתְהִיָּה...
"אך לא זוכרים שמרכולים
היו אי-פעם כה זולים...
מה נשתנה שהמחיר
בעבורך כה האמיר?"
"שינוי" – חידקל בגניחה –
"בסידורי האבטחה..."


*מך – איש מוכה (מסכן, עני וכו').



ד"ר ערן גרף

אוגוסט 2011

יום ראשון, 14 באוגוסט 2011

תשובה יאה למחאה

יודע זאת מנהיג פיקח
והוא הנחיל גם לסביבה:
שמדנים טוב להפיח
ולהרבות המריבה;

כשדתיים וחילונים
הופכים אויבים בנפש,
ובַממשלת – השרים
זה את זה טובלים ברפש;

כשההון עושה דרכו
במעלה עשירונים,
העם נפלג אז כה וכה
לעשירים ואביונים.

וכשכולם עויני כולם,
זאב כל איש הוא לשכנו,
אזי חוגג לו מנהיגם,
בלי מֵצַרים לשלטונו...

קפיטליזם, זו שיטה
שבבסיסה מאד פשוטה:
הפרט, דואג רק לעצמו
ולא לאיש מבני עמו.
אצל ביבי השתכנה
בלב, ממש כמו אמונה.
כשהוא להוט אלי מימוש –
כל בדרכו מוכן לדוש.
והוא היה כל כך אדוק
יַשֵׂם את "כלכלת השוק" –
שהוא אימץ הנימוסים
של סוחרי שוק הסוסים.

כשעַם צָבַא על ככרות
וְהִתְאֲהֵל בצֵל שדרות,
כשכמעט וכל אזרח
מרגיש עצמו כמקופח –
זה זמן שהמנהיג, אולי,
יבין – הלך רחוק מדי
תגובה נאה, וכיאוּת –
הקדימה מי? שרת תרבות!
"זה אספסוף של ברדקיסטים
שהתחברו לאנרכיסטים"
אקוניס, זה הסנשו פנסה[1]:
"הם קומץ בודדים, בלי צ'אנסה"
וכלוחך פנכה גילה:
"ביבי הוא "רנטגן"-כלכלה,
כל צורך שבאים לדרוש
הוא כבר זיהה שָׁנִים מראש".
ביבי דוהר בשיטתו,
כמעט השיג את מטרתו,
והתקדם מאד רחוק,
פתאום הכל התחיל לחרוק,

כשחלף עבר שבוע
והמחאה עוד כמבוע,
מן הזחיחות המקובלת –
צצה ארנבת מבוהלת.

"זה הטייקונים" האשים,
"ששודדים פה אנשים"
את ריבוני הכלכלה
הוא מאשים במכשלה?
האם שכח ה"סופר-טנקר"
מי זה יצר את "סופר-דנקנר"
עם שאר גבירים שביבי שם
את ממוננו בכיסם?
דנקנר, בחור נחמד, דווקא,
יש לו אסמכתא מוצקה:
כי השלטון הממולח
ככה חינך את האזרח:
נותנים? – קח! לוקחים? – צווח!
תוקפים? – הַך! מכים?– ברח!
כך דנקנר ושאר טייקונים,
לא סתם צָפוּ מן הטריבונים,
עשו לביבי, כיאות,
את חזונו – למציאות.
היכן תיאוריה זו נסדקת?
כי "אין פה תחרות מספקת..."
" חבל שקצת במאוחר-
ל"סופר טנקר" זה הובהר!

הי! לטפוח תחרות
ישנו המשך צפוי, פשוט:
התחרות עם אחרים,
כן מפחיתה המחירים.
והיצרן? מאד ברור –
צריך קצץ תשומות יצור!
אינו יודע? איך? חביבי,
מדוע לא תשאל את ביבי?
עצה תהיה – פטר עובדים,
קצץ משכורת ותנאים,
ובמרוץ לרוחיות
הקרב קורבן גם באיכות.
כך כיס טייקון נותר שלם.
את המחיר? העם שילם!

לביבי יש פתאום בקיאות
גם בהלכות בוסתנאות:
"גהותו של עץ החורש
תלויה גם בשמירת השורש!
אם רק נקטוף פירות אמיר
ואת השורש לא נוקיר –
סופו – יאבד לנו העץ,
לנו יהא זה לרועץ "

אך דע לך, יוגב בכיר,
כי בין השורש לַאמיר –
מכלול הנוף וכל הסכך
על כְתֵף הגזע הוא נסמך.
נכון, הגזע לא נוצץ,
אך הוא הינו שִׁדְּרַת העץ.
וכדי סַבֵּר את האזנים –
גזע העץ – שכבת בינים!

ה"סופר טנקר" במעופו,
ובלוף רודף אחרי בלופו...
וביבי, כשאובד עצות –
מקיף עצמו בועדות,
אשר תרבינה מחשבות
תוך חדשים של ישיבות...
טרכטנברג הרי מוכרח
למצוא מוצא של "בום וטראח"! אפילו אם האיש אשף,
הרי כָּפוּ לו מעליו –
הר כגיגית, מין-קבינט:
תשעה עשר שרים (כעת),
כשכל אחד, משתי ידים
מראש שלף הצפרנים,
לדאוג לפתרון מירב
לפני כולם – לבוחריו!
את אחרים, כמו כל שודד,
שמצדו – יקח השד!
 ד"ר ‏ערן גרף י"א August אב, תשע"א

[1] נושא כליו של דון קישוט.


יום שלישי, 9 באוגוסט 2011

הַמְחָאָה תּוֹךְ מְחָאָה


אנחנו הילדים של שנות מלחמת העולם.
אנחנו הילדים של מלחמת העצמאות.
הורינו ברובם ברחו מנכר, בעוני, בבלי-מה,
תפארת שמרו הם רק לנו. גדלונו בצנע אך עם הרבה תקוה, אמונה ושליחות.

אנחנו החיילים של פעולות התגמול, ושל קדש, ושל מלחמות ששת הימים, ההתשות של יום הכפורים ולבנון רבת השנים, ושל האינתיפאדות;
אנחנו החיילים של חודש, חודשיים ויותר, מילואים בשנה;
אנחנו העובדים במשרות ממשלתיות – מאין כמעט אחרות –
בדירוג המשכורות הממשלתי-הסתדרותי.
אנחנו משלמי מס האמת העיקריים, אנו שתוכננה עבורנו פנסיה ממשלתית דלה לעת זקנתנו.
אנחנו השפנים שעליהם התאמנו אבות ה"כלכלה הנכונה",
משמחה ארליך זצ"ל ועד לנתניהו ועד שטייניץ.

אנחנו ההורים של ילדי החורף של שנת 1973.
הם אומרים כי הבטחנו להם יונה עם עלה של זית... ולא רק, הבטחנו להם כי העולם שאליו נולדו יהיה עולם יפה, נכון, בטוח, צודק ונבון.
אנו עשינו כל שביכלתנו על מנת להעניק להם סיכוי לחיים ערכיים, בטוחים, טובים, מהנים עשירי תוכן ומתגמלים.

גדלו ילדינו ולמשושינו שלחו ידיהם בכל,
כשנאמר בשיר לאחד במאי, כפי שעולה בזכרוני: :
"ידים אחת ושתים,
והידיים עובדות בעיר,
עובדות בכפר,
חוצבות בסלע,
בונות אניות באויר ובים –
בונות את העולם!!!
ומעם אל עם
שלוחה היד.
וכל העולם עם אחד"

והנה, באים ילדי תפארתנו ומטיחים בפנינו את כשלון דורנו:
"רִמִית אותי ארצי, בלובן שקדיה"... בכחש הולכנו אותם.

ורבים בהם שוב מוצאים עצמם נלחמים על סף יכולת קיום, על אף שעובדים ועמלים הם.
אין בושה כבושה שחש אדם המכבד את מלאכתו ואין זו מכבדת אותו במתן קיום הוגן.

אוהבים אנו את ילדינו ונכדינו וקצרה ידנו מקיים את שהבטחנו להם (כנ"ל).
נוטלים אנו את פנקס ההמחאות, ורושמים עוד המחאה ועוד המחאה, חלקנו שולים מעות מתוך צרורנו הנקוב באדיבות תורת "הכלכלה הנכונה".

וכך, חֶלקנו, פעמיים בושים אנו בזקנתנו. גם כלפי ילדינו וגם כלפי כבודנו כאנשים שעבדו כל חייהם והולכו בכחש.
הַהַמְחָאוֹת לאבטחת קיום ילדינו ונכדינו הן הַמְּחָאוֹת של בני דורנו.

היה וכאשר יעלה בְּכֹחָם של בני המחאה להחזיר סומק אל פני הֶעָמֵל בארץ הזאת, אין ספק שגם אז, אנו, הגמלאים (הילדים של קום המדינה) , נוותר מחוץ למעגל. "לַמָּך ולזקן , אנו כאן חומת מגן" – זה רק שיר, ואפילו לא שיר בית"רי.

ד"ר ערן גרף ‏ז' אב תשע"א August 7, 2011